ברוכים הבאים לאורמלא, סדרת רשומות שבהן אלמד אתכם ניקוד.


היום נתחיל לדבר על מושג מרכזי ביותר בדקדוק העברי: דגש.

הדגש נראה כמו נקודה בתוך האות – כמו מפיק וכמו הנקודה של השורוק, אבל אי־אפשר להתבלבל ביניהם: אם זו נקודה באות ה׳ בסוף המילה, זה בוודאות מפיק – בַּעֲלָהּ אוֹהֵב אוֹתָהּ; אם זו נקודה באות ו׳ ואין בה שום ניקוד נוסף, אז זה שורוק ואם יש בה ניקוד נוסף, אז זה דגש. למשל: שׁוּק – שורוק; וּבְכֵן – שורוק; מְקַוֶּה (מקווה לטוב) – ו׳ עם דגש; סִוּוּג – ו׳ עם דגש ואחריה שורוק.

הדגש יכול להיות קל וחזק. הדגש הקל נכתב באותיות בג״ד כפ״ת בראש מילה ואחרי שווא נח. ברשומות הבאות נדבר ביתר פירוט על שווא נח ושווא נע; בינתיים רק תשימו לב לכך שבמילה "קָטְפוּ" אין דגש קל באות פ׳ – והשווא לפניו נע ובמילה "מַסְפִּיק" יש דגש קל באות פ׳ והשווא לפניו נח.

בשפה המדוברת היום הדגש הקל משפיע רק על ההגייה של האותיות בכ״פ, אבל באופן מסורתי הוא עדיין נכתב גם באותיות גד״ת. (באקדמיה ללשון הועלו הצעות לבטל את כתיבת הדגש הקל באותיות האלה, אבל הן לא התקבלו.) לכן במילה גַּב, למשל, נכתב דגש קל באות ג׳, אף־על־פי שהוא לא מסמן (כמעט) שום דבר בעל משמעות לעברית של היום.

בניקוד מילים לועזיות משתמשים בדגש הקל לציון הצלילים b‏, k‏, p‏ שלא לפי כלל "בראש מילה ואחרי שווא נח": אָלֶכְּסַנְדְר, טוֹפּוֹגְרַפְיָה, סְקוּפּ, אֵירוֹבִּי.

כל דגש שאינו דגש קל הוא דגש חזק. מבחינה מסורתית הדגש החזק מציין הכפלה, כלומר שַׁבָּת – shabbat; זַמָּר – zammar. בפועל איננו מבטאים היום במילים האלו bb או mm, אלא b ו־m, ולמרות זאת הדגש מוסיף להשפיע על הדקדוק שלנו בכל מיני דרכים שנראה בהמשך. הדגש יכול להיכתב ברוב האותיות, כולל אותיות בג״ד כפ״ת, אבל לא באותיות הגרוניות – אהחע״ר (לעתים רחוקות הוא מופיע באותיות האלו בתנ״ך, אבל לא בעברית חדשה).

הדגש החזק יכול להיות משלים ותבניתי. דגש משלים הוא דגש שרומז על כך שאות שהייתה אמורה להיכתב, לא נכתבה, אלא התלכדה עם אות אחרת – למשל, המילה לְהַפִּיל גזורה מהשורש נ־פ־ל, אבל האות נו״ן התלכדה עם פ׳ ולכן באות פ׳ יש דגש חזק. אותו דבר קרה במילה כַּפּוֹת (רגליים) – השורש הוא כ־פ־פ, ושתי אותיות פ׳ התלכדו לאחת. דגש משלים מופיע גם אחרי המיליות מִ־ (להשלמת הנו״ן של מִן), שֶׁ־ (ש׳ הזיקה) והַ־ (ה׳ הידיעה): "שֶׁלֹּא סָטָה מִדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר". כאשר מִ־ והַ־ נכתבות לפני האותיות אהחע״ר שלא יכולות להיות דגושות, הניקוד שלהן משתנה, למשל: "שי עשה מֵהֶחָלָב גבינה"; ש׳ הזיקה תמיד מנוקדת בסגול. על מקרים נוספים של דגש משלים נדבר ברשומות הבאות.

הדגש התבניתי הוא דגש שנכתב תמיד בהתאם למשקל – למשל, המילים שַׁפַּעַת, דַּלֶּקֶת ואַדֶּמֶת שייכות כולן למשקל קַטֶּלֶת, שבו תמיד יש דגש באות השנייה של השורש. גם על משקלים נדבר עוד ברשומות הבאות.

הדגש החזק לעולם אינו נכתב באות הראשונה של המילה, גם אם הוא לכאורה נדרש שם בתור משלים. למשל, בפעלים בזמן עתיד "אֶסַּע" ו"אֶקַּח" יש דגש כי השורשים הם נ־ס־ע ול־ק־ח, אבל אין דגש בצורות הציווי "סַע" ו"קַח". הדגש בצורות הציווי "פּׁל", "גַּשׁ" הוא דגש קל (בראש מילה).


החלק המעשי להיום הוא השיר "העתקת שמש" של דוד אבידן:

הָיֹה הָיְתָה אַהֲבָה גְּדוֹלָה בֶּאֱמֶת. לְיָמִים
בָּאוּ מַיִם רַבִּים וְשָׁטְפוּ אֶת כֻּלָּהּ, לֹא הוֹתִירוּ
אֶלָּא אֲנָשִׁים רְגִילִים. (אֲנָשִׁים חֲכָמִים
אֶת כָּל הָרְגִילֻיּוֹת הִסְתִּירוּ).
בָּאנוּ לִשְׁתּוֹת מַיִם חַיִּים מִן הַיָּם הַתִּיכוֹן, וְהָיָה
מָלוּחַ מִדַּי. וְהִפְלַגְנוּ לָאִי קַפְרִיסִין
וְהִשְׁקַפְנוּ מִשָּׁם עַל הָאָרֶץ. תָּשׁוּב לִתְחִיָּה –
קִוִּינוּ בְּשֶׁקֶט. מִבַּעַד לְכָל הַתְּרִיסִים
הַחֹשֶׁךְ נִדְחַק לְאִטּוֹ. בְּרַגְלַיִם שְׁקֵטוֹת
הוּא פָּסַע בְּחֶדְרֵנוּ, כָּך וְכָךְ. מִי הִכִּיר, מִי יָדַע
אֶת רֵאשִׁית הַסִּפּוּר. כְּבָר קָרָאנוּ הַרְבֵּה אַגָּדוֹת,
וְהִנֵּה בְּכָלְזֹאת אַגָּדָה.

מצאו את כל הדגשים וכתבו אם הם קלים חזקים. נסו לזהות אם הדגשים החזקים משלימים או תבניתיים. כתבו כל דבר מוזר או מפתיע – דגש שכתוב ונראה לא שייך, אות שנראה שהייתה אמורה להיות דגושה, אבל אינה דגושה, וכו׳.

שלחו את התשובות לדוא״ל amir.aharoni@mail.huji.ac.il. אשמח לקבל שאלות והערות אחרות בתגובות.