שמו על הרכב שלי בחניה בתל־אביב כרטיס ביקור עם רקע שחור, ציור של שפתיים אדומות וססמה: "אצלי לא תישמע לא …". היה שם גם מספר טלפון ובאותיות קטנות היה רשום "כרטיס זה שווה 10% הנחה".

תל־אביבים כבר רגילים לזהות כרטיסים כאלה מרחוק ולהבין שמדובר בזונות. יש אפילו אתר בשם "ללא מין" שעושה עבודת קוידש ומנציח את הכרטיסים האלה. אבל אני, כמובן, חושב על דברים אחרים.


רציתי להיות בלשן מגיל חמש. כבר אז אהבתי מילונים, אנציקלופדיות וספרי לימוד שפות. עדיין שמורים לי בבית מילון רוסי־פולני וספר לימוד אנגלית עם קשקושים ודפים מקומטים – הוכחה לכך שקראתי אותם בהנאה רבה בגיל שבו ילדים אוהבים להתעלל בספרים.

קצת אחרי שעלינו והתיישבנו בקיבוץ החותרים הלכנו לבקר חברים של ההורים שלי. בזמן שההורים והחברים שלהם אכלו ושתו, אני ישבתי בצד ודפדפתי בספר דקדוק של עברית לדוברי רוסית שמצאתי אצלם בבית – "דקדוק עברי מעשי (לדוברי רוסית)" מאת ברוך פודולסקי בעריכת פרופ׳ א׳ דולגופולסקי. היום אני מבין שהוא־הוא נתן את הצורה לידיעה שלי בלשון.

למשל, היה שם פרק שמסביר מה זה משקל של שמות עצם. זה משהו שבדרך כלל לא מוסבר בספרי לימוד לעולים וגם לא בספרי לימוד לשון לתלמידי תיכון. זה טיפשי מאוד, כי זהו נושא חשוב הרבה יותר מבנייני הפועל, שאותם טוחנים הרבה יותר מדי. לולא נתקלתי בספר הזה, אולי לא הייתי שומע על מושג המשקל עד שהייתי עושה את קורס "תורת הצורות" בחוג ללשון באוניברסיטה – ואולי אפילו לא הייתי מגיע בכלל לתחום הלשון. (סתם, נראה לכם?!)

עוד משהו שלמדתי מאותו הספר הוא שנהוג לכתוב את האות יו״ד בזמן עתיד, בציווי ובשם הפועל של בניין נפעל: "תשמע את התקליט" (תִּשְׁמַע), אבל "תישמע להוראות" (תִּשָּׁמַע). מאז ועד היום איני מפסיק להתפלא: אם זה נהוג, שימושי, הגיוני ונוח, מדוע אנשים רושמים "רכב זר יגרר" ו"לחץ כאן כדי להרשם לאתר"? ואז ירד לי האסימון – כי הספר ההוא היה המקום היחיד שבו ראיתי את זה כתוב. לא נראה לי שמלמדים את זה בשיעורי לשון בבית ספר.


אז בקיצור, כשראיתי את הכרטיס ההוא עם "אצלי לא תישמע לא", חשבתי – האם מעצב הכרטיס רצה לומר: "אתה, הלקוח, לא תִּשְׁמַע את המילה 'לא' אצל בעלת השפתיים האדומות"? או שהוא רצה לומר: "לא תִּשָּׁמַע אצלה המילה 'לא'"? התוצאה אומנם זהה, אבל תסכימו שהאפשרות השנייה פואטית הרבה יותר.