ברוכים הבאים לאורמלא, סדרת רשומות שבהן אלמד אתכם ניקוד.


היום נתחיל לדבר על השווא. השווא הוא סימן מתסכל: זה סימן אחד שמבחינת הדקדוק התקני אפשר לבטא לפחות בשני אופנים; יש בעניין השווא הבדלים רבים ולא עקביים בין השפה התקנית לבין בשפה המציאותית; הכינויים "שווא נח" ו"שווא נע" דומים מדי ומבלבלים; הכללים להבדלה בין שווא נע לשווא נח אינם עקביים לגמרי – יש בהם לא מעט חריגות ולעתים יש בהם היגיון מעגלי. למרות כל הבעיות האלו כללי היסוד של השווא פשוטים ומתאימים לרוב המקרים.

ישנם שני סוגים עיקריים של שווא: שווא נח ושווא נע. שניהם, כאמור, מסומנים באותו סימן, כאן מתחת לאות ט: טְ. (יצא לי לראות לפחות ספר אחד שבו כל השוואים הנעים מסומנים אחרת, בולטים יותר. מדובר בתהלים של חסידי ברסלב. כנראה יש עוד ספרים כאלה. אין לזה תקן, אבל זה היה יכול להיות נחמד מאוד.)

שווא נח מסמן חוסר תנועה, למשל במילה מִסְפָּר – mispar אין שום תנועה בין ס׳ לבין פ׳.

שווא נע מסמן "תנועה חטופה" – כלומר, שבאותה האות מסיבה דקדוקית כלשהי הייתה אמורה להיות תנועה, למשל קמץ, אבל היא "נחטפה". ההגייה של השווא הנע הייתה שונה בתקופות השונות של הלשון (קצת על זה בהמשך); בלשוננו היום לשם הפשטות אומרים שהגיית השווא הנע שווה להגיית הצירי והסגול – e, אם כי בפועל ההגייה יכולה להיות שונה. שווא נע מופיע, למשל באות מ׳ ובאות צ׳ במילה מְקֵרְצְפִים.

על הכללים המלאים לזיהוי שווא נע ועל החריגות מהם נדבר ברשומות הבאות. נתחיל משני הכללים הפשוטים ביותר לזיהוי שווא נע:

כלל היסוד הראשון, הפשוט והעקבי ביותר הוא ששווא בראש מילה תמיד נע. הדבר הטוב בכלל הזה הוא שהוא עקבי לגמרי מבחינת הדקדוק התקני; הדבר הטוב פחות הוא שהכלל הזה אינו נכון לגבי הגיית העברית של רוב הישראלים בימינו. למשל, ישראלים רבים מבטאים את המילה פְּרָטִים pratim ולא peratim. למרות זאת יש לכלל הזה צדדים שימושיים שיוזכרו בהמשך.

הכלל השני הוא ששווא שמקורו בתנועה בדרך כלל נע. הכלל הזה עקבי פחות ומעט קשה להבנה: מה זאת אומרת "מקורו בתנועה"? כדי להבין את זה, צריך להבין את המושג של "צורת יסוד". צורת יסוד של מילה היא הצורה המילונית הבסיסית, שממנה נגזרות צורות נטויות. כדי למצוא את צורת היסוד צריך להסיר מהמילה סיומות של גוף, לעבור מרבים ליחיד ואם אפשר – מנקבה לזכר: מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ ← מִשְׁכָּנוֹת ← מִשְׁכָּן. שימו לב: באות ש׳ במִשְׁכָּן ובמִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יש שווא שמתקיים בכל הנטייה והוא שווא נח. באות כ׳ יש שווא בצורה הנטויה מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ, אבל קמץ בצורת היסוד מִשְׁכָּן; זה שווא שמקורו בתנועה והוא שווא נע. אותו דבר לגבי השווא בס׳ בפועל נָסְעוּ צורת היסוד היא נָסַע – בס׳ בצורת יסוד יש פתח, והשווא של נָסְעוּ מקורו בתנועה.

בדקדוק המסורתי שווא נח תמיד סוגר הברה ושווא נע תמיד פותח הברה. כלומר, כאשר מחלקים מילה להברות לצורך ניקוד, האות עם השווא הנע נחשבת לחלק מההברה שאחריה. זה מסביר למה ב"מְקַרְטֵעַ" ההברה הראשונה היא "מְקַרְ" וב"נָסְעוּ" ההברות הן לא "נָסְ־עוּ" אלא "נָ־סְעוּ".

אות גרונית קשה לבטא באמצע המילה ללא שום תנועה אחריה, ולכן לעתים קרובות כאשר אמור להיות כתוב בה שווא, כתוב בה במקום זאת אחד מסימני הניקוד החטופים – חטף פתח, חטף סגול או חטף קמץ. למשל: כָּתְבוּ, שָׁלְחוּ, שָׁמְרוּ, אבל: בָּעֲרוּ. מבחינת הדקדוק דין חטף כדין שווא. בגלל זה הסימנים החטופים נראים כמו הסימנים הרגילים שלצדם כתוב שווא: מַעֲדֵר (על משקל מַבְרֵג), לֶאֱגֹר (על משקל לִכְתֹּב), אֳנִיָּה (על משקל בְּנִיָּה). פרטים נוספים על החטף ברשומות הבאות. עם השווא הנח הכול פשוט יותר: מִסְ־פָּר, חַשְׁ־מַל.


בחלק המעשי היום ננסה לקרוא את השיר "לילה" של אלכסנדר פושקין בתרגום רנה ליטוין:

קוֹלִי לְמַעֲנֵךְ עָנֹג וּמְלַטֵּף הוּא,
מַפְרִיעַ אֶת דִּמְמַת הַלַּיְלָה הָאוֹפֶפֶת.
סָמוּךְ אֶל יְצוּעִי דּוֹלֵק בְּאוֹר עָגוּם
הַנֵּר; שִׁירַי שֶׁלִּי הוֹמִים וּמִתְמַזְּגִים
זוֹרְמִים, פַּלְגֵי חֶמְדָּה, זוֹרְמִים, מְלֵאֵי פָּנַיִךְ.
בַּחֹשֶׁךְ לְפָנַי מִתְנוֹצְצוֹת עֵינַיִךְ,
הֵן מְחַיְּכוֹת אֵלַי, וּצְלִיל אֶשְׁמַע נִלְחָשׁ:
רֵעִי, עָדִין וְטוֹב… אָהוּב… שֶׁלְּךָ… שֶׁלְּךָ…

מצאו בשיר שוואים נעים ונחים, וחלקו את המילים להברות. שלחו את התשובות לדוא״ל amir.aharoni@mail.huji.ac.il. אשמח לקבל שאלות והערות אחרות בתגובות.