הבטחתי לכם לספר חוויות מקריאה בספר "הסיפור של אליעזר בן־יהודה" מאת תמי שם־טוב עם האחיינית שלי שקד, אז הנה אני מתחיל לקיים.


לפני שניגש לבן־יהודה עצמו, כמה עניינים טכניים; אני מבטיח להיות פחות טרחן ברשומות הבאות. הדבר הראשון ששקד אמרה לי כשהבאתי לה את הספר כמתנת יום הולדת – שבע במזל טוב – הוא שאינה אוהבת ספרים עם ניקוד, כי היא כבר יודעת לקרוא בלי ניקוד. אך לפני חודשים אחדים היא עוד התקשתה בקריאה, ועכשיו היא כבר באמת התחילה לקרוא בלי ניקוד, אבל מהר מאוד שיקמתי את המעמד של המתנה ושל הניקוד בכלל בעיניה: הסברתי לה שהניקוד שימושי, כי יש מילים קשות שגם אני לא יכול לקרוא בלי ניקוד. כתבתי על הלוח בחדר שלה את המילה "מסתנוורים" שמצאתי בספר וביקשתי שתקרא. היא לא הצליחה. ואז כתבתי לה מִסְתַּנְוְרִים. היא הצליחה ואפילו ניסתה לתקן אותי:

– "למה כתבת שם פעמיים וי״ו?"

– "כי כשבאמצע המילה הווי״ו עושה צליל של וְ ולא של אוֹ או אוּ ובמילה אין ניקוד, צריך לכתוב את הווי״ו פעמיים."

– "תמיד?"

– "כן."

קצת רימיתי אותה, כי לפי כללי הכתיב התקניים במילה "לוו", למשל במשפט "הנאשמים לוו אל אולם בית המשפט", אין לכתוב שלוש וי״ווים רצוף. אבל זה פרט טכני קטן; מה שמעניין הוא שהיא התעניינה בכללי הכתיב. ספרו את זה למי שיטען שאין צורך להורות את זה לילדים. היא גם כיוונה לדעת גדולים: זאב בן־חיים סיפר על מאמציו הרבים להגדיר כללי כתיב שבהם אותן האותיות נכתבות עם ניקוד ובלעדיו ואין צורך להוסיף ולהחסיר יו״דים ווי״ווים, אבל זה טרם התגשם.

לבסוף, היא גם אמרה שהייתי צריך לכתוב יו״ד אחרי מ״ם: "מיסתנוורים". זה אומר שהיא קולטת את הקשר בין האותיות לבין הצלילים, אבל עוד לא הסבירו לה מתי כותבים ומתי אין כותבים יו״ד; לפי תכניות הלימודים הנוכחיות כנראה גם לא יסבירו. איני רוצה להשתחצן, אבל חבל שלא לכל ילד ישראלי יש קרוב משפחה עם תואר בלשון; ממילא לא אמור להיות נחוץ תואר בשביל דבר כזה, כי אמורים ללמוד אותו בסביבות כיתה ב׳.


עכשיו ניגש לבן־יהודה. שם הספר הוא "הסיפור של אליעזר בן־יהודה" ובעמוד הראשון כתוב שהוא איש מפורסם וחשוב. הסברתי לשקד שהאיש הזה היה באמת, ושהסיפור הוא סיפור אמתי שהתרחש לפני מאה שנה. היא חשבה קצת ושאלה:

– "והוא כבר מת?"

– "כן."

– "אז איך הוא כתב את הספר?"

– "מה זאת אומרת? זה לא הוא שכתב את הספר."

כדי להוכיח לי שהיא צודקת, היא מיד הראתה לי את הכריכה: "הסיפור של אליעזר בן־יהודה". כלומר, אם הסיפור שלו, אז הוא כתב אותו. הסברתי לה שזה השם של הספר ונזכרתי בדיון על שם השיר בפרק שמונה של "מבעד למראה ומה אליס מצאה שם". (חובבי בלשנות הטקסט, מה אתם אומרים על זה?)

היא גם שמה לב לכך שעל הכריכה כתובה גם המילה "מִלּוֹן". הסברתי לה שזה הספר על האיש שהמציא את המילה "מילון" והיא התלהבה. היא כבר יודעת היטב כמה אני אוהב מילונים ואפילו קצת מגחכת על זה, אז הופתעתי לטובה.


ועכשיו החלק המעניין באמת. הַמְּחַבֶּרֶת תמי שם־טוב השכילה לצפות לשאלות שישאלו הילדים שקוראים את הספר. נגיד בהתחלה כתוב שפעם היה אסור לדבר עברית ושקד מיד שאלה למה. במשפט הבא מוסבר למה, אבל אני, כמובן, שמחתי להסביר גם בעצמי. ואז התחלתי להסתבך קצת. אמרתי שלפני מאה שנה בעברית לא דיברו, אלא בעיקר התפללו ולמדו תורה, אבל דיברו בשפות אחרות – ערבית, רוסית, אנגלית, פולנית, יידיש.

"לפני אלפיים שנה," אמרתי לה, "יהודים גרו בארץ־ישראל ודיברו עברית, אבל אחר כך הייתה מלחמה ויהודים ברחו לארצות אחרות ואחרי כמה זמן התחילו לדבר בשפות של הארצות האלה, אבל המשיכו להתפלל בעברית ואחר כך אפילו החליטו שבעברית צריך להתפלל ואסור לדבר. ואליעזר בן־יהודה חשב שיהודים צריכים לחזור לגור בארץ־ישראל ולדבר עברית. והוא הצליח לשכנע אנשים שכדאי לעשות את זה."

ואז היא מיד שאלה: "אבל למה היה צריך להקשיב לו?"

איזו חכמה. על אנטישמיות לא רציתי לדבר, אז נשאר לדבר רק על תחיית העברית, אבל גם על זה לא היה לי משהו ממש ברור לענות לה: תחיית העברית היא דבר נפלא בדיעבד, אבל בתקופת בן־יהודה היו גם יהודים שהתנגדו לה והטיעונים שלהם לא היו רעים כל־כך. מלמלתי לה משהו על זה שיש בעברית ספרים עתיקים ויפים שעכשיו אנחנו יכולים לקרוא די בקלות ועל זה שיהודים בארצות שונות יכולים לדבר באותה שפה.


אחר כך מסופר על זה שהמשפחה של אליעזר הקטן לא רצתה שיתעניין בהשכלה ושילך להיות רב. שתי שאלות: מה זה רב ומה זה בדיוק השכלה? לשאלות האלו דווקא אין תשובה בספר. הסברתי שרב זה מורה בבית ספר דתי, שזה לא לגמרי מדויק, אבל פשוט ומתאים לצורך העניין. על השכלה אמרתי שזה "כמו חינוך, אבל בכל מיני דברים – מתמטיקה, לשון, היסטוריה, גאוגרפיה וגם תורה… ויש אנשים שחושבים שהשכלה זה לא טוב ושצריך ללמוד רק תורה." גם זה הסבר גס ולא מדויק, אבל אני מקווה שלא גס מדי.

בהמשך מסופר על הרב יוסי בלויקר, שלימד את אליעזר בישיבה ושאהב את הילד המופנם ונתן לו לקרוא לא רק בספרי קודש, אלא גם בספרים אחרים (בספר "דבר עברית! – חיי אליעזר בן־יהודה" של יוסף לנג זה מופיע בעמוד 4). בימינו טוב לקרוא סיפור כזה בתור ילד ולהבינו כפשוטו – מורה נחמד אוהב ילד ונותן לו לקרוא ספרים מעניינים; למבוגרים בעולמנו הדפוק סיפור כזה גורם לחשוב על מוטי אֵלוֹן ועל ארנולד פרידמן.

בכל אופן, הרב יוסי בלויקר נתן לאליעזר הקטן לקרוא את הספר "רובינזון קרוזו" שתורגם לעברית. נאלצתי להסביר לשקד שאומנם לא דיברו אז עברית, אבל כן כתבו קצת ספרים שאינם ספרי קודש. (היא, אגב, טענה בתוקף שהיא יודעת מה זה ספרי קודש!) ועוד היא שאלה אם גם רובינזון קרוזו היה איש אמתי. אמרתי לה שלא והיא שאלה למה, אם כן, הספר עליו נהיה מפורסם. אף פעם אין סוף להפתעות עם ילדים.


עד כאן קראנו בינתיים. ברשומות הבאות אנסה להיות פחות טרחן.

בשל העומס הרב בחיים האמתיים, תדירות העדכון של "חיפושים כמשל" תרד מעט בשבועות הקרובים. תודה לכל הקוראים הנאמנים.