באורמלא בשבוע שעבר דיברנו על מושגי היסוד צליל, תנועה, עיצור ואם קריאה. היום נדבר על שני מושגי יסוד נוספים – הברה והטעמה, ועל הדרך נזכיר את המפיק ואת הפתח הגנובה.

מפיק הוא סימן בצורת נקודה שנכתבת באות ה״א בסוף המילה. המפיק מציין שבמקרה הזה הה״א אינה אם קריאה, אלא עיצור. למשל, במשפט "הפקיד גָּבָה את הארנונה" באות ה״א במילה גָּבָה אין מפיק, היא אם קריאה ואינה נהגית כלל – gava; לעומת זאת, במשפט "הילד גָּבַהּ בשני סנטימטרים" האות ה״א היא עיצור ובהגייה המופתית יש לבטא אותה gavah. (אנשים רבים מבטאים את שתי המילים באותה צורה, אבל אנחנו מדברים כאן על דקדוק תקני.)


במפיק משתמשים לציון כינוי הקניין בגוף שלישי בנקבה: "החתול שלה – חֲתוּלָהּ" (לעומת "חֲתוּלָה היא הנקבה של חתול") ובחמישה שורשים שסימנם ג״ן כת״ם – ג־ב־ה, נ־ג־ה, כ־מ־ה, ת־מ־ה, מ־ה־מ־ה: נֹגַהּ, כָּמֵהַּ, מִתְמַהְמֵהַּ; הנושא עוד יידון בהרחבה ברשומות הבאות.

כאשר מילה עברית מסתיימת באותיות חי״ת, עי״ן, או ה״א עם מפיק, והאות שלפניה מנוקדת בתנועה שאינה קמץ או פתח (a), האות האחרונה מנוקדת תמיד בפתח שנקרא פתח גנובה. (לעתים פתח זה מכונה "פתח גנוב", אבל השם הנפוץ הוא "פתח גנובה" וכך כותבת גם האקדמיה ללשון, אז נאמץ את השם הזה.) להבדיל משאר סימני הניקוד, המבוטאים אחרי העיצור שבו הם כתובים, פתח גנובה מבוטא לפני האות: תַּפּוּחַ – tapuakh; כָּמֵהַּ – kameah; קַטְנוֹעַ – katnoa`.


הברה היא יחידת הגייה שמורכבת מתנועה אחת והעיצורים הסמוכים. למשל, במילה "קַשׁ" יש הברה אחת – קַשׁ (kash); במילה "בָּרָק" יש שתי הברות: בָּ־רָק (ba-rak); במיל "כָּתַבְתִּי" יש שלוש הברות: כָּ־תַבְ־תִּי (ka-tav-ti).

בתיאור המסורתי של הברות בלימודי ניקוד בעברית רק תנועות מלאות נספרות לצורך להברה; שווא נח, שווע נע, חטפים ופתח גנובה אינם מייצרים הברה, וזאת אף־על־פי שתורת ההגה בבלשנות המדעית המתארת כן סופרת אותם כהברות. כלומר, במילה "מְקַרְטֵעַ" יש, לפי תורת ההגה הבלשנית ארבע הברות: מְ־קַרְ־טֵ־עַ, אבל לפי התיאור המסורתי בשיעורי ניקוד, רק שתי הברות: מְקַרְ־טֵעַ; במילה "אֳנִיָּה" לפי תורת ההגה הבלשנית שלוש הברות: אֳ־נִ־יָּה, אבל לפי התיאור המסורתי בשיעורי ניקוד, רק שתי הברות: אֳנִ־יָּה.


הטעמה היא הגייה חזקה יותר של אחת ההברות במילה. בכל מילה אחת ההברות מוטעמת. אם במילה יש הברה אחת, היא מוטעמת. מילים עבריות בדרך כלל מוטעמות בהברה האחרונה והטעמה כזאת מכונה "מלרע" – אָרוֹן, מַחְשֵׁב, דִּירָה הן מילים מלרעיות. לפי תיאור ההברות המסורתי פתח גנובה אינה הברה ולכן לעולם אינה מוטעמת, כלומר גם המילה תַּפּוּחַ היא מילה מלרעית.

בקבוצות מסוימות של מילים ההברה שלפני האחרונה היא ההברה המוטעמת, למשל כֶּלֶב, פַּחַד, מִסְגֶּרֶת, תֵּאַרְתָּ. הטעמה בהברה שלפני האחרונה מכונה בעברית "מלעיל".


יותר אנשים משציפיתי שלחו לי "שיעורי בית". כל הכבוד לכם. אחדים התנצלו עח האיחור, אבל אין מה להתנצל – שלחו אותם מתי שמתחשק לכם.

החלק המעשי להיום הוא קטע קצר מהשיר "ביקור מלכת שבא" של יהודה עמיחי:

קָרְאָה לִירֵכֶיהָ לָשׁוּב זוֹ אֶל זוֹ,
לְחִי בֶּרֶךְ אֶל לְחִי בֶּרֶךְ וּכְבָר נַפְשָׁהּ
זֶבְּרָה שֶׁל מַצַּב־רוּחַ טוֹב וָרָע.

בְּתַנּוּר גּוּפָהּ סוֹבֵב
לִבָּהּ עַל שַׁפּוּד. הַבֹּקֶר צָעַק,
גֶּשֶׁם טְרוֹפִּי יָרַד.

התרגילים הם:

  1. לחלק להברות את המילים לִירֵכֶיהָ, לְחִי, בֶּרֶךְ, נַפְשָׁהּ, רוּחַ, גּוּפָהּ. עשו זאת בכל דרך שנוחה לכם – בעברית, עם ניקוד, בלי ניקוד, בתעתיק לטיני וכו׳. בונוס: נסו לחלק להברות מילים אחרות (בחלק מהם תצטרכו להתעסק בדגשים ובשוואים נחים ונעים שטרם דיברנו עליהם.)
  2. זהו מילים עם מפיק.
  3. זהו מילים עם פתח גנובה.
  4. זהו מילים מלרעיות ומילים מלעליות.

שלחו את התשובות לדוא״ל amir.aharoni@mail.huji.ac.il. אשמח לקבל שאלות והערות אחרות בתגובות.