ברשומה על הבגרות בלשון בשבוע שעבר דיברתי על הבגרות בלשון במושגים כלליים והפעם אדבר עליה במושגים טכניים קצת יותר ואנסה להציע שיפורים אחדים לתכנית הלימודים בלשון – לא רק לבתי ספר, אלא גם לסטודנטים ולמבוגרים שרוצים להשתפר. אנסה להיות ברור.

איך אנחנו קוראים לשורשים של מילים בעברית? ואיך מלמדים ילדים איך לקרוא להם? נגיד, מה השורש של המילה הִצְטַיְּנוּ (ללא ניקוד: הצטיינו)? הצלחתי לגרום לתלמיד להבין שמדובר בבניין התפעל (קוראים שאיבדו אותי מתבקשים לציין זאת בתגובה). קצת אחרי זה הצלחתי לגרום לו להבין שהטי״ת שייכת לתחילית הת־ של הבניין. את זה שהווי״ו בסוף היא סיומת של גוף הנחתי שהוא מבין. בשלב הזה נשאר להבין מה השורש.

הוא התעקש שהשורש הוא צ־ו־נ; הוא ביטא את זה "צוּן". הוא אפילו הבין שמדובר בגזרת נעו״י (מיד אסביר מה זה). הסברתי לו שזה אומנם היה יכול להיות צוּן, כי התכונות של השורשים שיש להם באמצע יו״ד ווי״ו באמת דומות, אבל במקרה הזה מדובר ב"צִין" ולא ב"צוּן". הוא התעקש על "צוּן". התחלתי להדגים לו מילים באותו שורש: מצוין, מצטיין, ציין, צִיּוּן. בסופו של דבר ירד לו האסימון והוא אמר: "זה צַיֵּן! לא צִין! תגיד צַיֵּן ואז אבין אותך!"

לא התווכחתי אִתו – לפי הכלל: המונח טוב אם הוא עוזר להבין את הדבר שאותו הוא מתאר. שם של שורש זה סוג של מונח.

יש לנו בעיה בעברית עם השורשים: הרבה פעמים השורש הטהור כפי שהוא כתוב במילונים וכפי נדרשים התלמידים לכתוב בבחינה לא דומה בעצמו לשום מילה. לעתים קשה אפילו למצוא מילה שתכיל את כל אותיות השורש. למשל, השורש של המילה "מושג" (מֻשָּׂג) הוא "נשׂג", אבל בכל המילים מהשורש הזה – להשיג, הושג, מושג – הנו״ן נבלעת בשׂי״ן (תקנו אותי אם אני טועה). או: השורש של המילה "תחילה" (תְּחִלָּה) הוא ח־ל־ל, ועם הרבה דמיון אולי אפשר לקשר את זה ל"מחולל", אבל לך תסביר למישהו שלא מתמצא בניקוד שהדגש בנו״ן בא משתי למ״דים. (לפי אבן־שושן השורש של הפועל "לחולל", שהיה יכול להיות קשור – וגם זה עם הרבה דמיון – הוא לא ח־ל־ל, אלא ח־ו־ל.)

אז יש שתי אפשרויות. האחת היא לתת לתלמידים לקרוא את השורש בצורה יבשה אות־אות. זה משעמם וקשה, כי ישראלים נוטים לבטא מילים ולא לאיית ואני במידת האפשר רוצה להקל. וכאן מגיעה האפשרות השנייה: להשתדל למצוא לכל שורש מילה שאפשר לבטא כמו שהיא ושתכלול רק את אותיותיו. זה לא פשוט, אבל צריך לחשוב על זה.

בתחום הגזרות, במודע או שלא במודע, הפנימו את העיקרון הזה, לפחות בבית הספר שבו לימדתי. למשל, לגזרת "נפי״ו" קוראים בבית הספר שבו הכנתי תלמידים לבגרות "נֶפְיוּ" – מבטאים את זה כמו המילה האנגלית nephew, אם כי התלמידים לא באמת מבינים את הקשר. בבית ספר לא נתנו שמות לגזרות, כי לא היה צריך לזהות אותן במפורש והשיעורי תורת הצורות באוניברסיטה קראו לזה בשם המלא "נָחֵי פ״א יו״ד וי״ו"; מי שהגיע עד כאן ועדיין לא הבין על מה אני מדבר בכלל, אז מדובר בפעלים כמו "ישב" ו"יצא", שבזמן עתיד היו״ד בהם נעלמת – "תשב", "תצא" ובבניין הפעיל היא הופכת לוו״יו – "תושיב", "תוציא".

דבר דומה קורה בגזרת נלי״ה – זו הגזרה שבה האות האחרונה של השורש היא פעם ה״א שמתחלפת ליו״ד (ולפעמים לתי״ו), למשל לבנות, בנה, בניתי. אני מכיר אותה בשם "נחי למ״ד יו״ד ה״א", אבל התלמידים קוראים לה "נָלִיָּה" (זה מתחרז עם השם "גליה"). במבחן התלמידים צריכים לכתוב את השורש ככה: "ב־נ־י/ה" – את זה רוב התלמידים שלימדתי אותם הבינו די טוב, ומה שמעניין הוא שהם גם התרגלו לבטא את זה "בָּנִיָּה" – בדומה לשם הגזרה. לגזרת נעו״י – שורשים עם וי״ו או יו״ד באמצע, כמו לגור ולשיר – קוראים נָאוִי (מתחרז עם שם המשפחה הערבי "חינאווי").

אם הם בכלל יזכרו משהו ממה שהם למדו למבחן הזה, הם כנראה יזכרו את המילים המוזרות האלה. אני לא אומר שזה בהכרח רע, אבל יש לי חשד סביר שהידיעה של המילים המוזרות לא תעזור להם לקרוא ספרים או לכתוב עדכון בפייסבוק – שלא לדבר על מאמר אקדמי. מפתחי תכניות הלימודים ממשרד החינוך מוזמנים לתקן אותי.