בתשנ״ו, 1996 בשבילכם, עשיתי מבחן בגרות באזרחות. יום אחרי המבחן העיתונים התייחסו לשאלה מפתיעה בבחינה: "ב־4 בנובמבר ירה יגאל עמיר למוות בראש הממשלה יצחק רבין מכיוון שהתנגד לתהליך שלום שרבין הוביל. אילו דרכים חוקיות יש לאופוזיציה להביע התנגדות למדיניות שאותה מובילה הקואליציה?"

למעשה, אין ממש קשר בין מה שתלמידים היו צריכים לכתוב בתשובה לבין מעשה יגאל עמיר ואפשר היה לשאול את זה גם בלי להתייחס לרצח, אבל שאלו בכל זאת. נו בסדר.

בבחינת הבגרות הבאה באזרחות אולי תופיע שאלה כזאת: "ב־17 ביוני 2010 סירבה קבוצה של הורים חרדים אשכנזים לציית לפסיקת בית המשפט לשלוח את ילדיהם לבית ספר שבו לומדות תלמידות ספרדיות וכתוצאה מכך נשלחו ההורים למאסר. הקיפו בעיגול את המילה 'לשלוח'."


היום התקיימה הבגרות בלשון. בשבועות האחרונים הלכתי פעמיים לבית הספר רנה קאסין כדי לעזור לתלמידים שם להתכונן אליה. (יזמה התנדבותית מבורכת של תא הסטודנטים "רוח חדשה" שקצת קטלתי בעבר.)

במבחן מקבלים פועל וצריך לכתוב מה השורש שלו, לאיזה בניין הוא שייך ולאיזו גזרה.

נגיד, הפועל יֵעָנוּ. התלמידים שאִתם ישבתי דבר ראשון קראו "יַעֲנוּ", וזאת לא אשמתם, משום שלא לימדו אותם ניקוד; רק לא ברור מדוע מצפים מהם לנתח את הפועל הזה. גם אם נותנים להם אותו בהקשר של משפט עדיין קשה להם להבין במה מדובר: "נציגי איש העסקים יַעֲנוּ להצעה" או שמא "יֵעָנוּ להצעה"?

או, נגיד, הפועל "יוֹדֶה". הם אמורים לדעת שהפועל הזה שייך לגזרת נפי״ו ולגזרת נלי״ה. את נפי״ו הם דווקא קלטו, אבל לא ברור להם העניין של נלי״ה. למה יש שם יו״ד? זאת שאלה נהדרת; הסברתי, שמקובל לקרוא לה ככה, כי האות האחרונה של השורש היא לפעמים ה׳ ולפעמים י׳. התלמידים רצו לדעת איפה היו״ד. ואז ירד לי האסימון; ביקשתי מתלמידה שתכתוב איך היא כותבת את המילה "הוֹדֵיתִי"; היא כתבה "הודתי". אז כתבתי לה "הודיתי"; והיא אמרה בהפתעה "הוֹדִיתִי?!"

הסברתי לה שבעיתונים ובספרים מקובל לכתוב את המילה "הוֹדֵיתִי". נדמה לי שהיא הבינה. אינני אומר שהיא טיפשה או שיש משהו רע באופן מוחלט בכתיב "הודתי". זה דווקא כתיב די הגיוני. היו״ד הזאת שם נמצא מסיבות היסטוריות ומותר להטיל ספק בשימושיות שלה. אבל כל עוד זה הכתיב המקובל בספרים ובעיתונים ערוכים, אחת ההמטרות של הוראת הלשון אמורה להיות הקניית היכולת לקרוא ולכתוב את המילה "הודיתי" ככה. אבל כעת המטרה היא לדעת שהמילה הזאת שייכת לגזרת נלי״ה.

או, למשל, המילה "נְחַתֶּם". התלמיד, דבר ראשון, קרא "נַחְתֶּם" (כמו ב"נחתם טוב בלילה?"). אמרתי:

– "לא, לא נַחְתֶּם; רוצה לנסות עוד פעם?"

– "אה, נֶחְתַּם!"

– "לא, לא נֶחְתַּם. אתה לא מכיר אף אחד מסימני הניקוד? תנסה לקרוא לאט־לאט עם הסימנים שאתה מכיר."

הוא הצליח בסוף לבטא בעצמו "נְחַתֶּם". הוא לא הבין מה זה המילה הזאת בכלל. את המושג "חיתום" מתורת הכלכלה הוא לא אמור להכיר… אבל זה גם לא שייך לחיתום: אילו היה מדובר במשפט "מחר אנחנו נחתם את העסקה הזאת", הניקוד היה "נְחַתֵּם" – בצירי בתי״ו. את זה בימינו יכול לדעת רק בוגר קורס ניקוד באוניברסיטה, וגם אני הייתי צריך לחשוב שנייה כדי להיזכר.

מדובר, אם כן, בשורש נ־ח־ת: "איציק ודינה, אני שמח שנְחַתֶּם בשלום אתמול בנתב״ג". הסברתי לו שזה שורש נ־ח־ת והוא אמר לי שלא אומרים ככה, אלא "נָחַתֶּם"; אילו הוא היה צריך לכתוב את זה, הוא כנראה היה רושם "נחתתם". לגבי זה שאומרים "נָחַתֶּם" הוא צודק לגמרי והאקדמיה יודעת זאת היטב; גם הכתיב של תי״ו בודדת או כפולה הוא נושא שאפשר לדון בו.


אז כן, בשיעור שאמור לעזור להם לקרוא ולהתבטא בשפת אמם ילדי ישראל לומדים לשון שהם לא מדברים בה, ועוד בצורה לקויה ולא הוגנת. הם אינם ילדים טיפשים, בשום אופן. פשוט המערכת בכלל לא מבינה בשביל מה היא מלמדת אותם לשון.

אין צורך בגלעד צוקרמן שיגלה שיש פער בין הלשון שמלמדים לבין הלשון שמדברים. משרד החינוך ידע את זה בשנות השישים וכנראה אף מוקדם יותר; הוא אף שלח נציג לאקדמיה, ברוך בן־יהודה, כדי להציע תיקונים בניקוד שיתאימו אותו להגייה הרווחת, אבל הנציג פרש אחרי שני דיונים "מתוך סברה כי יקל לה לוועדה כחטיבה אחידה לגבש את השקפותיה ולמצוא את הפתרון לשאלה" (זאב בן־חיים, "במלחמתה של לשון", עמ׳ 196). האקדמיה אפילו רצתה בשיתוף פעולה עם משרד החינוך, אבל לא היה שיתוף פעולה, ולא היה תיקון בניקוד. (ביטול הקובוץ במילה שטויות לא ממש נחשב.)


הדוגמאות לתרגילים ברשומה הזאת מתייחסות לתרגילי ההכנה ולא לשאלות בבחינת הבגרות עצמה, אבל כנראה אפשר ללמוד מהם על הבחינה ועל אופן ההוראה. את התרגילים סיפקה לי המורה ללשון של התלמידים. אני קיבלתי את הרושם שהיא מורה מצוינת; היא פשוט נאלצת לעשות את חלקה במערכת מקולקלת והרוסה.

אז מי יוביל אותנו לעבר לימודי לשון הוגנים והגיוניים?

ד״ר גינדין, אם את קוראת את זה, ספרי לי כבר את מה שרצית לספר לכבוד שר החינוך. אני לא בטוח שהוא באמת מעוניין לשמוע.