אפשר לקרוא את הרשומה הזאת בלי להתמצא בבלשנות.


ידידיי חובבי הבלשנות היוצרת, ציירו־נא עץ שמנתח את המשפט הבא של דוד אבידן:

"הָאִישׁ, שֶׁהָיָה פַּעַם מִי שֶׁאַתְּ מְקַוָּה לִמְצֹא בִּי,
עֲדַיִן אוֹהֵב אוֹתָךְ עַדְמָוֶת."

(מי שמתקשה לקרוא, מוזמן להציץ לסוף הרשומה.)


אינני מזלזל בבלשנות יוצרת, הידועה גם בשם "גנרטיבית" והמזוהה בעיקר עם נועם חומסקי. אני יודע עליה מעט מכדי לזלזל בה. הידע שלי בשיטות של חומסקי מסתכם בכך שבספרים שעוסקים בהן יש המון תרשימים וראשי תיבות שגורמים לה להיראות כמו מדע, אבל מקשים על הבנתה.

אולי אני תמים, אבל אני חושב שצריך להיות משהו שימושי בתרשימים האלה, הידועים בעיקר בשם "עצים" או "אילנות". אז אני רוצה לתת לחובביהם סיכוי להוכיח את זה: נסו להסביר לי בעזרתם מה ניסה אבידן לומר כאן. אפשר לטעון שלא לזה נועדה השיטה הזאת; אם כן, אשמח שמישהו יסביר לי לְמָה היא כן נועדה.

תודה.


כמה הערות טכניות. מי שלא יודע לקרוא ניקוד: מְקַוָּה = מקווה, בינוני יחידה; לִמְצֹא = למצוא; עֲדַיִן = עדיין; עַדְמָוֶת = עדמוות. עם ההלחם האבידני "עַדְמָוֶת" תעשו מה שאתם רוצים, אבל אשמח אם תוכלו לנמק את החלטתכם. את השיר המלא אפשר למצוא בעמודים 40 – 41 בכרך השני של "כל השירים".