מה לומדים בספרות, לשון והבעה בבתי הספר?

בהתחלה לומדים אותיות וסיפורים ושירים לילדים. אחר כך לומדים סיפורים בעלי ערך ספרותי רציני יותר ודקדוק של פעלים. בשלב מסוים מתחילים ללמוד הבנת הנקרא – שם קוראים בעיקר מאמרים בסגנון של חדשות או מדע פופולרי.

בשלב מסוים לומדים לכתוב חיבורים. ביסודי למדתי בברית המועצות ושם כתבנו שני סוגים עיקריים של חיבורים: שמענו או קראנו סיפור ואחר כך נתבקשנו לכתוב אותו במילים שלנו או שקראנו סיפור של לב טולסטוי או מקסים גורקי והתבקשנו לתאר את האופי של דמות מסוימת או את רגשותיה. לעתים רחוקות יותר התבקשנו לכתוב חיבורים מקוריים יותר, למשל לתאר יום בחיי אציל צרפתי מתקופת הפאודליזם. אינני יודע אילו חיבורים כותבים בבית ספר יסודי בארץ.

בחטיבה ותיכון למדתי בארץ. זכור לי בעיקר שכתבתי חיבורים על מכתבים רשמיים – לעירייה או לחברה מסחרית שאני רוצה להתלונן על מוצר שלה. לימדו אותנו שחשוב מאוד לשמור על הצורה של המכתב: תאריך, מאת, לכבוד, הנדון, סעיפים ממוספרים, חתימה בסוף.

מדי פעם מזדמן לי להציץ למכתבים רשמיים שישראלים כותבים. על "לכבוד" ו"הנדון" כולם מקפידים, וכולם גם ממספרים את הסעיפים, אבל התוכן של הסעיפים לעתים קרובות קשה מאוד להבנה ואני לא מדבר על חריגות מכללי הכתיב של האקדמיה, אלא על משפטים הזויים שלא משנה איך קוראים אותם, לא ברור ממה הם מתחילים, איפה הם נגמרים ומה רצה הכותב. אם זה היה פסוק בתנ״ך או משפט שנאמר על־ידי דמות של סרוונטס, היו קוראים לזה "אנקולותון", אבל במכתב שכותב ישראלי ממוצע של היום אפשר באומץ לקרוא לזה "עילגות".

אולי זה מעיד על כך שמורים להבעה מקפידים על "לכבוד" ו"הנדון" יותר מכמה שהם מקפידים על הכתיבה עצמה.

במאמר מוסגר: בבחינת בגרות בהבעה נתבקשתי לכתוב דווקא משהו די שונה – מאמר שמפרסם טלפון נייד. קראתי לחברת הטלפון "מוקסל", שזה שיכול אותיות של סלקום. קיבלתי 100, אבל זה השאיר לי טעם קצת מריר.


לא זכור לי שבבית ספר ישראלי לימדו אותי לדבר בקול. נגיד, להקריא בקול רם שיר של אלתרמן, פסוק מהתנ״ך או פסקה מרגשת מעמוס עוז. בברית המועצות עושים את זה ביסודי. (אוי, כמה ששנאתי ללמוד בעל פה שירים של יסנין, לרמונטוב, פושקין ומאיאקובסקי; ר׳ גם למה חשוב לדעת "לקרוא בהבעה" בקירגיזסטן, שהייתה פעם חלק מברית המועצות.)


משהו, שלמיטב ידיעתי לא מלמדים באופן מסודר לא בארץ ולא ברוסיה, הוא "דיבייט". זה ספורט מוזר שנפוץ בארצות דוברות אנגלית – תלמידים של בתי ספר ואוניברסיטאות מתחלקים לשתי קבוצות ומתבקשים לנהל ויכוח על נושא מסוים בלי קשר הכרחי לדעה האמתית שלהם על אותו הנושא, אם בכלל יש להם כזאת.

ישבתי היום בספרייה בהר הצופים ועברו לידי שתי בנות שהביאו לי הזמנה ל"דיבייט" על פורנוגרפיה – "חופש הביטוי או פגיעה בזכויות אדם". שאלתי אותן מאיפה הן – אמרו שמקנדה ואנגליה (ציפיתי לארצות הברית, אבל ההפתעה לא הייתה גדולה). שאלתי אותן למה הן קראו לזה "דיבייט" ולא "דיון". הן אמרו לי שזה בכלל לא אותו דבר.

ציפיתי לתשובה הזאת, אבל התעקשתי שיסבירו למה זה לא אותו דבר. הן אמרו לי "זה מסודר, זה לא דיון, מביאים טענה וצריך להגן עליה לפי כללים מסוימים". הן גם השתמשו באופן טבעי לגמרי בפועל "לדבט" ולא "לדון". שאלתי אותן על עוד משהו שידעתי את התשובה עליו מראש:

– "והטענות שצריך להגן עליהן קשורות לדעות שיש לך על אותו נושא?"

– "לא, זה לא קשור. אולי אתה בכלל לא מכיר את הנושא, אז אתה זוכה ללמוד אותו תוך כדי."

– "ואם תוך כדי הלימוד אתה מחליט שהדעה שלך מנוגדת לדעה שעליה תצטרך להגן?"

– "זה לא משנה, אתה צריך להגן עליה לפי הכללים."

– "כלומר המטרה היא הדיון עצמו ולא באמת שכנוע?"

– "כן."

– "זאת אומרת שההבדל בין דיון לדיבייט זה כמו ההבדל בין מלחמה לבין כדורגל?"

– "כן."

מישהו מסוגל להסביר לי לְמָה זה טוב?