הגענו לישראל כשהייתי בן 11 והלכנו לגור בקיבוץ החותרים. אני הלכתי ללמוד בבית ספר בחיפה. ההורים שלי התחילו לעבוד בקיבוץ וללמוד באולפן ביישוב ניר־עציון, שאליו הגיעו כל יום בהסעה. חוץ מזה הם יצאו מהקיבוץ מעט מאוד במשך כמה חודשים.
אחרי זמן־מה רכשנו רכב ואבא שלי התחיל לנסוע מדי פעם לחיפה לסידורים. הוא לא הכיר את הרחובות בחיפה והעברית שלו עוד הייתה מוגבלת ואילו אני כבר הכרתי את הרחובות הראשיים – הרצל, פיק״א, חורב, חנקין, פרויד – בזכות הנסיעות לבית הספר. אז הרבה פעמים אבא שלי לקח אותי אתו כדי שאכוון אותו. רוב הזמן ידעתי היטב לאן לנסוע וכשלא ידעתי, נעזרתי במפה, ובכל זאת כל הזמן חטפתי מאבא צעקות. הייתי אומר לו "ברמזור שמאלה" והוא היה פונה שמאלה, ואז הייתי אומר "לא, לא לשם, שמאלה!" ואז הוא היה חושב שאני טיפש.
באופן כללי אני לא כל־כך טיפש. אני פשוט מתבלבל בין ימין לשמאל. אני יודע היטב לאן צריך לפנות, אבל אינני יודע אם זה נקרא "ימינה" או "שמאלה". בכל שפה – רוסית, עברית, אנגלית, קטלאנית. אז אני אומר את מה שנראה לי נכון באותו הרגע. לא סתם מנחש – באותו רגע אני ממש חושב שזה נכון. אם אני חושב על זה עוד כמה רגעים, אני מוצא את התשובה הנכונה באמת, אבל לעתים קרובות זה מספיק בשביל לפספס את הפנייה.
זה קורה לי כשאני מכוון אחרים וכשמכוונים אותי – אומרים לי שמאלה ואני פונה ימינה. זה לא קורה לי כשאני נוהג לבד; אני פשוט לא זקוק לחשיבה במונחים של שמאלה וימינה, אלא במונחים של "לירושלים", "לחיפה", "למעלה", "למטה", "לעלות לכביש מהיר", "לרדת מכביש מהיר", "לפנות לכיוון הזה שאליו החץ על השלט מצביע ושלא אכפת לי איך קוראים לו". זו גם אחת הסיבות שאני לא מת על תל־אביב – יש שם רק "ימינה" ו"שמאלה", בעוד שבירושלים ובחיפה יש גם "למעלה" ו"למטה".
זה, כמובן, קורה לא רק בנהיגה אלא גם בתחומים אחרים בחיים. למשל, ביום שני הדר לקחה אותי לשיעור סלסה וברחתי ממנו בבהלה אחרי שתי דקות שבהן המדריכה החמודה ניסתה לומר לי "אחת שמאל קדימה ימין אחורה שמאלה ולסגור". היא דיברה עברית, אבל לא הבנתי אף מילה.
מיד אחרי זה החלטתי לשים קץ לשנים של רגשות האשמה שלי בקשר לזה וחיפשתי מידע באינטרנט. הדבר הכי טוב שמצאתי הוא הכתבה Which is Right? של בל אלווינג (Belle Elving) בוושינגון פוסט. היא תיארה את הבעיות שלה ורציתי לבכות, כי זה היה כמו לקרוא על עצמי: "אני בדרך כלל מסתדרת כשאני נוהגת לבד. אני יודעת לאן אני רוצה לפנות; אני לא יודעת איך לקרוא לזה."
היא גם אמרה שזו לא בעיה באמת קשה, אם כי עיסוק בריקודים סלוניים לא בא בחשבון. בינגו.
לצערי זאת רק כתבה בעיתון ולא כתב עת אקדמי. אלווינג גם אומרת בכתבה שאין על זה הרבה מחקרים ואפילו לא מציינת אם יש לזה שם מדעי רפואי. אם מישהו יודע על שם כזה, אשמח אם יגיד לי. היא כן אומרת שלפי חוקרים שונים בין 15 ל־26 אחוז מהאנשים סובלים מזה. אם מישהו פה מכיר איזה חוקר בתחום של מדעי הנפש, מדעי המוח, בלשנות, או כל תחום אחר, שרוצה לחקור את זה ולבנות עליי מודל מחקרי, אני רוצה מאוד לשתף אתו פעולה.
על האמזונס חי שבט המכונה "פירהה" (Pirahã). מבחינה ביולוגית מדובר באנשים רגילים לגמרי, אבל השפה שלהם משונה מאוד: לטענת הבלשן דניאל אוורט, שלמד את תרבותם ואת שפתם יותר מכל חוקר מערבי אחר, מסיבות תרבותיות אין בשפה שלהם מילים למספרים, אין בה משפטים מורכבים ("האיש, שעומד מתחת לעץ, אוכל פרי"), בקושי יש בה כינויי גוף (אני, אתה, הם). הוא אף מרחיב את טענתו ואומר שהמאפיינים הייחודיים האלה מפריכים כמה מכיווני המחקר האפנתיים בבלשנות של העשורים האחרונים, כגון "דקדוק אוניברסלי", אבל היו גם חוקרים שטענו שהוא טועה.
אינני יודע אם אוורט צודק או טועה, אבל בכתבה המרתקת עליו ב"ניו יורקר" (John Colapinto, The Interpreter, 2007-04-16) אהבתי במיוחד את הקטע הבא, שמתאר בלשן אחר שמנסה לחקור את שפת פירהה ולהוכיח שהיא כן מתאימה לתאוריות על דקדוק אוניברסלי בעזרת ניסוי שעבד עם דוברי כל השפות האחרות: מושיבים דובר של השפה מול מסך מחשב שבו זזה דמות של קוף והדובר אמור לומר לאיזה כיוון הוא זז. דובר פירהה סירב לשתף פעולה והחוקר, שלא ידע את השפה, פנה לאוורט כדי שיעזור לו:
– "אולי תבקש ממנו שיצביע לכיוון שאליו הלך הקוף?"
– "הם לא מצביעים. ואין להם מילים ל'שמאל' ול'ימין'. הם מדברים על כיוונים במונחים מוחלטים – 'במעלה הנהר', 'במורד הנהר', 'אל תוך היער', 'מתוך היער'."
אוורט שאל את האיש אם הקוף הולך במעלה הנהר או במורד הנהר.
– "קופים הולכים אל הג׳ונגל", ענה האיש.
מעניין אם מישהו ניסה לבדוק אם בני פירהה לא הטריחו את עצמם בהמצאת מילים מיותרות כמו "שמאלה" ו"ימינה" בגלל סיבות תרבותיות לפי התיאור של אוורט או שאולי יש לכולם אותו גן שגורם לבעיה הזאת שיש לי.
בילדותי היתה לי בעיה דומה
למזלי יש לי צלקת על לחי שמאל
אם אני מקווץ את שרירי לחי שמאל אני יכול גם להרגיש אותה
ולפי הצלקת למדתי כיוונים
לגבי הלכוון את אבא אני מזדהה איתך
לפעמים ברוסית יש לי גמגום קל
ופעם כשכיוונתי את אבא הוא שאל לאן
ואני התחלתי לגמגם פ..פר…פ…פרא…
אז הוא פנה ימינה[פראבה] ובדיוק אז השלמתי פראימה[ישר]
היה מצחיק
זה מזכיר לי, שכשהייתי במדגסקר היינו באזור במערב האי שבו יש טאבו על הצבעה – התרבות של האנשים שחיים שם אוסרת להצביע על דברים משום סוג, אבל לטובת מבקרים מחלקים אחרים של האי הם מרשים להצביע באצבע מקופלת (כלומר, "להצביע" באמצעות פרק האצבע), או להצביע באמצעות ענף שמחזיקים ביד.
אני למדתי את הכיוונים בעזרת הפסנתר: למדתי קצת פסנתר בכתה א'.
ימין זה הצד של הצלילים הגבוהים, ושמאל זה הצד של הצלילים הנמוכים.
כילד קטן, זה גם נראה לי מאד הגיוני, כי המילה "ימין" יש לה צליל גבוה (שני יו"דים) ול"שמאל" יש צליל נמוך (תנועת O).
עד היום אני משתמש בזה לפעמים, למרות שבד"כ תחושת הימין-שמאל שלי בסדר.
זה מזכיר לי איך שלימדו אותנו בכיתה אל"ף: עברית כותבים מהצד של הדלת, חשבון כותבים מהצד של החלון.
כשיש לך סימן לכיוון (למשל שעון על יד שמאל) אתה כן מצליח?
שעון על יד שמאל זה לא סימן לכיוון. זה סימן לסימן לכיוון, והוא לא כל־כך נחוץ, כי עם ובלי שעון אני נזכר במילה הנכונה אחרי כמה רגעים. מה שאני מתקשה לעשות הוא להיזכר במילה הנכונה מיד ובזה השעון לא עוזר.
לי היה קשה עם כיוונים בתור ילד. בשלב מסויים החלטתי ש"ימין" הוא הצד של היד שאתה אני כותב. בהתחלה הייתי צריך לחשוב על זה, בסוף זה נהיה כמעט אוטומטי. כשבגרתי מספיק המצאתי משפט שעוזר לי לזכור: Right is (not) right, או "הימין הוא (לא) נכון" כשהוסגריים הם לפי הנטייה הפוליטית של הדובר.
זו בעיה מוכרת. וכשאני אומרת מוכרת אני מתכוונת שגם אני סובלת ממנה במידה כזו שבביתינו נפוצו הביטויים "שמאלה" ו"שמאלה השני". כשאני מכוונת אנשים אני פשוט מצביעה.
המורה שלי לנהיגה סיפר לי פעם על תלמידה שלו שסבלה מזה באופן די חמור, וכדי לוודא שלא זה יהיה מה שיכשיל אותה בטסט היא פשוט כתבה "ימין" על ידה הימנית ו"שמאל" על השמאלית.
זה זמן מה שאני מנסה ללמד את הבן שלי בן השנתיים וחצי את הכיוונים ימין ושמאל לאחר שאת הכיוונים קדימה ואחורה הוא קלט מזמן בקלות.
אני חושב שאין מספיק הבדלים חיצוניים בין ימין ושמאל (אנחנו עצמנו סימטריים בציר הזה) לעומת ההבדלים אחורה וקדימה.
הפירהה האלה נשמעים אחלה שבט, ישנים, אוכלים ונהנים מהחיים.
אין לי בעיה עם מעלה־מטה ועם קדימה־אחורה. בארבעת אלה אני מזהה באופן אוטומטי את הכיוון עם המילה ואת המילה עם הכיוון.
לא כן עם ימינה־שמאלה – אני צריך לחשוב כמה רגעים.
כן!
אני לא מבדילה, מעולם לא הבדלתי. כשאני מנווטת במכונית אני משתמשת בצפון-דרום וכו' או מצביעה (שזה בעיה, כי מי שנוהג אמור להסתכל על הכביש).
אני שמאלית, ובמקרים קשים כשאני חייבת תיוג שמאל-ימין אני מרימה יד לכתוב ויודעת שזו שמאל.
הוי,
סיפור חיי,
עד היום ממרום 29 שנותיי עלי אדמות,
אין לי ימין ושמאל.
פשוט אין, "לשם, נו, תפני לשם!! מה לא ברור? לשם!"
:-D
אתה בחברה טובה,
אנחנו מפצים על החיסרון בכיוונים בדברים יותר שווים… :-)
memurmarot יש לך כיוון?
כיוון כללי ככה,
אני מנווטת בין לבין ;-)
מנווטת מספיק טוב בשביל לכוון חבר ללא כיוון שהלך לאיבוד?
אם תצליח להבין איפה השמאל שלי ואיפה הימין שלי, יש סיכוי טוב שתצליח להגיע למחוז חפצך.
הימין זה ב"א" והשמאל זה ב"ה"
איני מכיר מחקרים על נפיצות התופעה באוכלוסיה, אבל ייתכן שלייקוף וג'ונסון התייחסו אל ההבט הלשוני שלה בספרם Philosophy in the flesh: the embodied mind and its challenge to Western thought (לא קראתי את הספר עצמו, רק ציטוטים ממנו ממאמרים שונים בהקשרים של גיאוגרפיה קוגניטיבית).
אם לא הם, אולי מישהו בעקבותיהם. חפש Embodied cognition או Embodied language, יש המון ב-scholar.
גם אני.
כשאני צריכה לתת כיוונים או משהו כזה אני ממששת את השעון (יד שמאל) משרבטת משהו (היד שבה טבעי לכתוב היא ימין) וגם אז לפעמים אני טועה.
לא אינטואטיבי בכלל.
הפירהה האלה נשמעים הגיוניים לחלוטין.
כששני אנשים מדברים, ופונים זה לזה, ימין של אחד הוא השמאל של השני.
כשכמה אנשים מדברים, הם עומדים/יושבים במעגל, הכיוון הוא יותר כללי.
"בואו נלך לנהר" או "בואו נלך לג'ונגל", זה משפטים שנשמעים לי מתאימים.
"במעלה הנהר" זה כיוון + מטרה. סתם "לכיוון ההוא" => מה תעשה שם?
מה הקשר לנהר? ואם תלך לג'ונגל מה זה משנה אם לפנה לכיון העץ הזה או העץ ההוא? כשנגיע לכפר לכל אחד יש את הבית שלו, כולם יודעים איפה כולם גרים, אין צורך במילות כיוון.
מבחינת התמצאות במרחב, ימין/שמאל הם סובייקטיביים ולכן מבלבלים בכל השפות שדורשות להכניס אותן לאוצר המילים.
נראה לי.