קיבלתי מהאוניברסיטה מכתב שמבשר לי על כך שסיימתי את החובות לתואר הראשון. למי שעוד לא סיים את התואר שלו אספר שרשום שם ממוצע הציונים, וצריך לחתום שאני מאשר את הממוצע ולא מתכוון לערער עליו, לכתוב שוב את שמי משום־מה, ולהחזיר את המכתב למזכירות הפקולטה.

הלכתי למזכירות הפקולטה, שכרגיל הייתה סגורה, אבל זה לא היה נורא, כי יש שם אשנב שכתוב לידו:

תיבת הדואר בדרך אל התואר
בקשות, הודעות, תלונות ותודות

האשנב מספיק רחב כדי לשמוע שהייתה מישהי בפנים ואפילו לראות אותה וגם לראות גם שהמכתב לא נוחת בתיבה סגורה, אלא על שולחנה. תהיתי איך היא תגיב. נראה לי הכי הגיוני שהיא פשוט תיקח אותו ולא תגיד כלום. שלשלתי את המכתב לאשנב ומה קרה? – האישה בפנים מיד אמרה "לא לשים פה מכתבים, להגיע בשעות הקבלה!" והעיפה את המכתב החוצה!

אחרי אחת־עשרה שנים בברית־המועצות ותשע־עשרה שנים בישראל, מתוכן שבע בצה״ל ושמונה באוניברסיטה העברית אני כבר אמור להיות רגיל לזה, אבל אני עדיין לא. מבויש ומושפל עניתי:

– "אהה… אז בשביל מה התיבה? כתוב פה שאני רק צריך למסור את זה ושבכלל אפשר לשלוח את זה בדואר, תראי…"

שלשלתי את המכתב שוב. היא הסתכלה ואמרה שהדס תשלח לי אישור זכאות לתואר.

מעצבן אותי מאוד לשמוע שמות של אנשים שאני לא מכיר, אבל הפעם הבלגתי. אני לא יודע מי זאת הדס, אבל אם היא תשלח לי אישור זכאות, זה כנראה בסדר.