במונחים מופשטים בגסות, אפשר לחלק את ההיסטוריה לתקופה קלסית, מודרנית ופוסט־מודרנית.

בתקופה הקלסית לא היה צריך לדון על הטעם של עוגיות בוטנים של פסח. זה מה שיש, נקודה.

בתקופה המודרנית אפשר היה לומר "לא טעים לי" ולא לאכול. אפשר היה אפילו לאכול עוגיות חמץ, למה מה.

בקרב הישראלים היום, אפילו בקרב שומרי מצוות, אפנתי לומר: "בשביל מי בכלל מייצרים אותן? זה ממש דוחה העוגיות בוטנים האלו."

ובכן, אני לא חושב שזה מגעיל. כשהייתי קטן, אימא הייתה לוקחת אותי כל שבוע לאיזו קונדיטוריה בתחנת המטרו מאיאקובסקאיה במוסקווה, שהיו מוכרים בה עוגיות בוטנים שדומות לעוגיות הפסח שלנו ואהבתי אותן מאוד. ואני אוהב מאוד גם את עוגיות הפסח.

לו היינו עכשיו בתקופה המודרנית הייתי בשלב הזה אומר: "לא טעים לכם? אל תאכלו. יישאר לי יותר." אבל התקופה הזאת נגמרה ואנחנו נמצאים בתקופה הפוסט־מודרנית שמתקנת את הטעויות שנעשו בתקופה המודרנית, שהייתה מתירנית מדי. למעשה, פוסט־מודרניזם היא דרך גאונית לכפות את דעותיך על אנשים, רק מהצד הנאור.

ובכן, לפי השיטה הפוסט־מודרנית, אתם לא אוהבים עוגיות פסח, כי אתם שבויים בנָרָטִיב שלפיו הן לא טעימות.