הדר החליפה מכשיר טלפון נייד והלכה למוקד שירות של אורנג׳ כדי להעביר את מספרי הטלפון מהמכשיר הישן לחדש. הצטרפתי אליה והבאתי את המכשיר שלי ואת המחשב הנייד שלי. תוך כדי זה שאיש השירות העביר בשבילה את המספרים, ביקשתי שיעזור לי להעביר את המספרים מהטלפון שלי למחשב, כי זה משום מה הפסיק לעבוד.

– "לא, אני לא עושה דברים כאלה. אתה צריך לפנות למוקד דָּטָה."

– "מה זאת אומרת? אבל מה שאתה עושה עכשיו זה לא בדיוק אותו דבר? להעביר ממכשיר למחשב נראה לי קל יותר מלהעביר ממכשיר למכשיר."

– "לא, לא, זה משהו אחר לגמרי. זה דָּטָה. אתה צריך לדבר עם בועז שעושה אצלנו את השירות הזה של דָּטָה. זה עולה שבעים שקל. אני אתן לך את הטלפון שלו, תקבע אתו פגישה, וב֫מידה ו֫זו בעיה שהוא יכול לפתור…"


אני כבר מתורגל בזה: כשאני שומע דיבור של אנשי שירות של אורנג׳, אני יודע מראש מתי הם הולכים לומר "ב֫מידה ו֫־". זה כנראה קורה לא רק באורנג׳, וזה כנראה אומר שגם אני מפנים את העובדה שזה חלק ממבנה השפה שמתאים לדגמים מסוימים של משפטים.

אבל אתם יודעים, בבלשנות מודרנית דגם של משפט זה לא רק שם עצם – שם תואר, נושא – נשוא, וכל זה. בימינו מדברים על טקסטים. יש כל מיני סוגים של טקסטים. מילת התנאי "ב֫מידה ו֫־" מתאימה, בין היתר, לטקסטים של אנשי שירות שמזיינים ללקוח את השכל. בייחוד כאשר מודגשות בהגייה הבי״ת והווי״ו – [ˈbeːmida ˈveː].

שבעים שקל על סנכרון מספרים בין טלפון למחשב?! דָּטָה?! מה זה בכלל דָּטָה?! דָּטָה זה מידע. אין שום הבדל בין העברת מידע ממכשיר למכשיר לבין העברת מידע ממכשיר למחשב. הוא גם ניסה לשכנע אותי שאת׳רנט ו־USB זה אותו דבר. איש השירות מנסה להתחמק מהתפקיד שלו, מפגין חוסר הבנה במושגי יסוד של תקשורת ומידע וגם מנסה לשלוח אותי למישהו שיגבה ממני שבעים שקל על שירות שהוא־הוא אמור לעשות בעצמו ובחינם. אנשים מיושנים ממני היו מוסיפים לרשימת הפשעים הזאת גם דיבור בשפה עילגת, אבל לא, זו לא עילגות – הוא השתמש במילה הנכונה שמסמנת למי שמבין: "כל מה שאני אומר לך הוא זיון שכל".

אותו דבר עשה איש השירות בעמדה לידו: הוא היה בעיצומה של מכירה של מכשיר חדש לאדם מבוגר בעל ידיעה חלשה בעברית.

הוא ניסה למכור לו טלפון "איכותי" (והאחרים מה, פגומים?) עם מקשים גדולים (שדווקא היו קטנים מאוד) ומעל הכול – עם גישה לאינטרנט, לפורטל של אורנג׳. הוא לא לגמרי שיקר בעניין הזה – הוא אמר שב֫מידה ו֫הלקוח ירצה לגשת לאתרים אחרים באינטרנט, הוא יצטרך לשלם עוד. זה לא לגמרי שקר, אבל זה לגמרי זיון שכל: הפורטל של אורנג׳ זה לא אינטרנט. הפורטל של אורנג׳ זה הפורטל של אורנג׳. אותו משפט, אבל בלי זיון שכל, היה צריך להיאמר כך: "בחבילה שלך כלולה גישה לפורטל של אורנג׳. אם תרצה גם לגשת לאינטרנט, תצטרך לשלם עוד." אבל זיוני שכל כנראה מוֹכְרִים טוב יותר.

זו לא טהרנות. אינני מנסה "לעקור" את תופעת ה"במידה ו־/ש־", שיצחק אבינרי זיע״א כתב עליה שהיא "אבי אבות השרצים המודרניים" ו"הנגע הממאיר שפשה בגוף הלשון". מילות התנאי האלה הן עובדה קיימת כבר כמה עשורים. הסיבות לכך שאנשים מתעקשים להשתמש בהקשרים מסוימים בהן ולא ב"אם" הן עניין מרתק למחקר בלשני. אבל אני כן חושב ששימושי מאוד לכל ישראלי לדעת שכשהוא שומע אותן, הסיכוי שמזיינים לו את השכל גבוה יותר.


במאמר מוסגר, טכנאי של אורנג׳, נחמד מאוד, ממוצא רוסי, שהגיע פעם לבית שלי, אמר מספר פעמים משהו שלא שמעתי בשום מקום אחר: "במידה אם יש לכם תקלה, תתקשרו למוקד." אני לא כל־כך יודע מה עוד לומר על הדוגמה הזאת חוץ מזה שלא נראה לי שהוא ניסה לזיין לי את השכל.


יש לכם דוגמאות לביטויים אחרים שמשמשים לזיון שכל? שלחו לי אותם.

יש לכם דוגמאות לשימוש משעשע ב"במידה ו־"? ולשימוש סתמי ב"במידה ו־"? שלחו לי אותן.

יש לכם דוגמאות שסותרות את הטענות שלי? אותן אני הכי רוצה לשמוע – שלחו לי אותן בדחיפות. בתודה מראש.


הרשומה הקודמת בסדרה: מידה, חלק א׳.