במובנים רבים אני גזען. אני מעדיף פשוט להודות בזה, כדי לתקן את עצמי. אני פותח סדרת רשומות שבהן אני אודה באילו תחומים אני גזען.

הסיפור של העובדים הזרים שמועמדים לגירוש מישראל הוא, כמובן, סיפור של גזענות. לא רק שהם לא יהודים, הם גם שחורים, צהובים או דרום־אמריקאים. לא מדברים על זה הרבה במונחים האלה ומעדיפים לדבר על הגורם הכלכלי: עבודה עברית, עניי עירך קודמים וכל זה, וזה אפילו הגיוני פה ושם, אבל עדיין יש פה גזענות. לא בדקתי, אבל אני מנחש שהעובדים הרומנים, הלבנים יותר, סובלים קצת פחות מתאילנדים ואפריקאים. תקנו אותי אם אני טועה.

גם אני קצת גזען כלפי העובדים הזרים. אני קורא: הפליט שנפצע בפיגוע. אלן בן-גורה מסיירה לאון… רגע רגע.

אני קורא שהוא מסיירה לאון ומיד חושב: "איך אני מוצא אותו כדי לשמוע איך הוא מדבר בשפה המקומית של סיירה לאון? יש שם שפת פיג׳ין שמבוססת על אנגלית וקראתי עליה בוויקיפדיה שהיא שפה חיה, עצמאית ומתפתחת…"

ואז אני תופס את עצמי: אני נצלן. אני גזען. הבנאדם נפצע בפיגוע ורוצים לגרש את אשתו מהארץ והדבר הראשון שאני חושב עליו הוא באיזו שפה הוא מדבר.

מעניין – אם אני אנסה ללכת לפגוש אותו ולהתעניין בשפה שלו, זה יגרום לו להרגיש טוב? אם זה יגרום לו להרגיש טוב, האם זה יגרום לי להרגיש פחות רע בקשר לזה שאני גזען?..