טל גוטמן כותב על התקדמויות באמצעי העברת המסר מכתובות האבן עד מקלדת QWERTY. לא משהו שלא ידענו, אבל מחדד יפה כמה נקודות ומצטט כמה מקורות שלא הכרתי.

מה שהרשומה הזאת לא ממש אומרת הוא שמבחינה מסוימת וחשובה מקלדת המחשב היא לא התקדמות, אלא נסיגה עצומה יחסית לעט. בעט אני יכול לכתוב כל מה שאני יודע וכל מה שאני מדמיין. אי־אפשר יהיה למצוא את זה בגוגל, אבל זה לפחות יהיה כתוב. במקלדת, לעומת זאת, אני יכול לכתוב רק את מה שיש במקלדת. אם אני יודע עוד דברים, אבל הם לא קיימים במקלדת, אני לא יכול לכתוב אותם. אם אני מאוד־מאוד רוצה, אני אוסיף לי אותם למקלדת או אשתמש בתכנת מפת תווים שיש בכל מערכת הפעלה בימינו, ואז אוכל להקליד אפילו תו אזוטרי כמו נו״ן הפוכה – אבל זה אני.

מפת תווים במערכת ההפעלה אובונטו גנו/לינוקס. שימו לב לנון הפוכה ולקמץ קטן

מפת תווים במערכת ההפעלה אובונטו גנו/לינוקס. שימו לב לנו״ן הפוכה ולקמץ קטן

רוב האנשים לא יודעים שיש תכנת מפת תווים ואפילו לא משתמשים בכל מה שיש להם במקלדת. מישהו, למשל, סיפר לי שהוא התרגל להקליד תמיד סוגריים מרובעים, כי כשהוא התחיל להשתמש במחשב, הוא לא שם לב שיש גם סוגריים עגולים בשורת המספרים.

ברוב השפות האירופיות יש סימנים דיאקריטיים על אותיות רבות. דוברים רבים של השפות האלו – איטלקית, ספרדית, קרואטית ואחרות – לא טורחים לכתוב את הסימנים האלה במחשב, כי המקלדת קצת מקשה עליהם. הם כותבים רק את 26 האותיות הלטיניות הבסיסיות. לפני חמישים שנה בספרד לא היה עולה על הדעת שמישהו יכתוב espanol במקום español, אבל עכשיו זה שכיח. וזה במחשב עם מקלדת מלאה; בסמ״ס המצב גרוע עוד יותר. (אפשר לפתוח כאן דיון בלשני על כך שאם אנשים מוותרים על סימנים, זה כנראה אומר שהם מיותרים, אבל מי שרוצה לעשות את זה, מתבקש לנסח טענה מעניינת יותר. ובינינו, אתם מכירים בלשן שלא מתלהב מסימנים דיאקריטיים?)

מקלדת המחשב הייתה אמורה להיות שיפור של מכונת הכתיבה. במכונת הכתיבה קל מאוד ללכת תו אחורה ולהוסיף עליו סימן דיאקריטי. לזה נועד ה־Backspace במקור – במכונת כתיבה אי־אפשר למחוק אות שכבר הודפסה, אבל בעזרת המקש הזה כל פקידה יכלה ללכת תו אחורה, כדי להוסיף לו סימן דיאקריטי או כדי למחוק אותו בעזרת המינוס (ככה: d). לזה נועד גם התו המוזר ^ (שיפט־6) – לכתיבת האותיות â ê î ô û, הנפוצות בצרפתית, שהייתה ונותרה שפה די שימושית גם עבור דוברי אנגלית. באנגלית עצמה בדרך כלל לא צריך סימנים דיאקריטיים, אבל אם רוצים לכתוב בטקסט אנגלי שם צרפתי כגון Renée Zellweger, רצוי לכתוב את התג מעל ה־e. מי שכותב בעט, יכול לעשות את זה בקלות; מי שכותב במקלדת, בדרך־כלל יתעצל לחפש איך עושים את זה. במסופי המחשב שהופיעו בשנות ה־60 אי אפשר היה לעשות הרכבת תווים כזאת, כמו שאפשר היה לעשות – ובקלות! – במכונות הכתיבה.

אז הכול נהיה תקני, ספרתי, מהיר וחפיש, אבל חלה גם נסיגה ואף אחד לא זיהה בזמן את הבעיה האמתית ולכן היא נפתרה באופן לא הולם. מערכות ההפעלה של היום לא הרבה יותר מתקדמות מבחינת יכולת הכתיבה מהמסופים של שנות ה־60 – קשה יותר לכתוב בהן תווים מורכבים מלכתוב אותם בעט או במכונת כתיבה. האפשרויות הטכניות מסובכות מדי ולא טבעיות לבני־אדם. בכל שפה אפשר לכתוב רק את התווים הדיאקריטיים הייחודיים לה ובכל שפה זה נעשה בשיטה אחרת. ילד גרמני שרוצה ללמוד צרפתית צריך ללמוד תעלולים משונים כדי להכין שיעורי בית. הוא לא ילמד אותם, אלא אם כן הוא חנון קיצוני. (לא כל מי שלומד שפה זרה הוא חנון קיצוני.)

ובמקלדת העברית המצב, כמובן, גרוע עוד יותר: אי־אפשר בכלל להקליד בה מקף וקשה מאוד להקליד בה ניקוד. אז הם פשוט הולכים ונעלמים, אף־על־פי שהם די נחוצים – עובדה, תוך כדי כתיבת הרשומה הזאת מישהו שאינו בלשן שאל אותי איך מנקדים ״רוֹוֵחַ״, וזה היה נחוץ לא בשירה, אלא במכתב מקצועי יומיומי. אני מנסה להושיע את המקף ואת הניקוד ופשוט לא קולט איך זה שאני היחיד בכל הארץ שאכפת לו מהצרה הזאת ושמעז לעשות משהו בקשר אליה.

ליתר דיוק, במקלדת העברית המצב גרוע בפועל. אבל מסתתרות בה במקלדת העברית גם כמה תכונות שנותנות תקווה ונותנות לעברית יתרון על־פני שפות אירופיות. על כך ברשומה הבאה בסדרה.


(תודה לקורא א״ב על השיתוף של הרשומה ההיא בגוגל רידר. איזה ממזרים הגוגל האלה, הא? – עשית ״לייק״ למשהו ברס״ס – תגיד שלום לפרטיות שלך. אתה על הכיפאק, משתף דברים מעניינים. אם אתה מסכים לכתוב את שמך המלא, כתוב לי בדוא״ל או בתגובה.)