לאחות של הדר – אמה של האחיינית שאני מזכיר פה מדי פעם – היה רעיון: לדבר על פרשת השבוע.

פרשת השבוע היא "משפטים". היא מתחילה קצת אחרי עשרת הדיברות ומפציצה מלא מצוות, רבות מהן על עבדים ועל שור וחמור. לדבר על עבדים עם ילדה בת שש זה לא תקין פוליטית בימינו, וגם הרבה מהדברים שנאמרים שם על שור וחמור לא מתאימים לגילה, אבל יש שם מצווה נורא יפה: "וְכִי־יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי־יִכְרֶה אִישׁ בֹּר וְלֹא יְכַסֶּנּוּ, וְנָפַל־שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר, בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם, כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו וְהַמֵּת יִהְיֶה־לּוֹ" (שמות כא לג). את החלק על החמור המת התכוונתי להשמיט, וממה שנשאר להפיק מסר יפה – שצריך לקחת אחריות על מעשים.

התחלתי להסביר את זה לאט לאט ואמרתי:

– "טוב, אז את יודעת מה משה עשה אחרי שבני־ישראל יצאו ממצרים? הם קיבלו בהר סיני את…"

– "אני יודעת! הם קיבלו את חפירה! ואז משה עלה על הר ושם הוא הכה במטה ויצאו ממנו מים ואז אלוהים שם לו קיר והוא לא יכול להיכנס לארץ־ישראל!"

– "טוב, את ערבבת פה חמישה סיפורים שונים, אבל מה שבאמת מסופר פה…"

– "אני לא רוצה! סיפורים כאלה עושים לי חלומות מפחידים."

– "אבל זה קצרצר! וזה לא מפחיד! והסוף טוב! משה קיבל את עשרת הדיברות ואחר כך עוד הרבה מצוות. והרבה מהמצוות האלה מדברות על שור וחמור…"

– "נמאס לי."

והיא הלכה.

חבל דווקא, כי רציתי מאוד לקשר את זה לסיפור של הכלבה קלאפטע מסביון.

ותשמעו, הזהות המלאה כמעט בין מילת היחס "את" ובין שם העצם "את (חפירה)" פשוט נהדרת ואפשר לדבר עליה עוד הרבה.