ישראלי ממוצע לא כל־כך מכיר ולא כל־כך אוהב את ההגדרות "עיצור" ו"תנועה". אני לא יודע אם מלמדים אותן ביסודי. ברוסיה, כמובן, מלמדים, אבל באלפבית הרוסי העיצורים והתנועות הם אזרחים שווי זכויות, בעוד שבעברית את התנועות מסמנים בניקוד שבדרך כלל לא נכתב וזו כנראה הסיבה לכך שלישראלים קשה לתפוס את ההבדל ועוד לקרוא לו בשם מדויק. זה אף התפתח לכדי כך שכאשר ישראלים מדברים על אלפביתים אירופיים, הם קוראים ל־AEIOU בשם המוזר "אותיות ניקוד". כלומר, לי הוא מוזר, אבל לישראלים הוא די הגיוני. שמעתי אפילו מורים שאומרים את זה.

אבל זה לא לגמרי מדויק שאת התנועות בעברית מסמנים רק בניקוד. מסמנים אותן לעתים קרובות מאוד באמצעות "אמות־קריאה". גם את המונח הזה הישראלים לא מכירים ולא אוהבים. ישראלים כן מכירים את המונח אֱהֶוִ"י, אם כי אני לא בטוח שהם לגמרי מפנימים את פירושו. האותיות האלו יכולות למעשה לסמן בתנאים מסוימים תנועות וישראלים מבינים את זה בדרך כלל באינטואיציה, אבל מתקשים לקרוא לזה בשם.

למשל, שאלתי פעם מישהו אם הוא כותב "פתח־תקווה" בווי"ו אחת או בשתיים. הוא חשב קצת ואמר שבשתיים. שאלתי אותו למה. הוא חשב עוד קצת ואמר: "כי הווי"ו שם נשמעת". הווי"ו תמיד נשמעת, אבל באופנים שונים – פעם v, פעם u, פעם o (ובמילים שאולות לפעמים גם w). אבל עבור אותו אדם וי"ו שאינה עיצור "אינה נשמעת". מנגד, שמעתי אנשים משתמשים במילה "צליל" במשמעות של "תנועה" ואומרים משפטים מוזרים כמו: "הניקוד אומר איזה צליל עושה האות". שוב, לי הם מוזרים, שהרי כל דבר שיוצא לנו מהפה הוא צליל וכל האותיות מסמנות צלילים והניקוד מסמן צליל נוסף (או חוסר צליל!), אבל אני בלשן ואני התחנכתי ברוסיה, אז אני תופס את הדברים אחרת.

כל זה אומר שכנראה צריך לחשוב טוב ולרענן באופן מקיף את עולם המונחים של הבלשנות העברית. איזה מין שם זה "אם־קריאה"? אֵם? של מי? מיהם הילדים שלה? ולמה, בעצם, "עיצור" ו"תנועה"? כי בעת הגיית התנועות האוויר יוצא מהריאות ונמצא בתנועה ובעיצורים הוא עוצר? אבל גם בחלק גדול מהעיצורים האוויר לא ממש עוצר, למשל בשׁ', ס', ח'.

מהאחיינית שלי שמעתי את המילה הנהדרת "ה"א שותקת" – כלומר ה"א שהיא אם־קריאה בסוף המילה. לא הצלחתי להבין ממנה אם ככה לימדו אותה בבית־הספר או שהיא המציאה את זה בעצמה, אבל זה מונח נהדר פשוט משום שהוא ברור. והרי המטרה של המונחים האלה היא לא להתפלצן, אלא לעזור לאנשים לכתוב ולקרוא, לדבר ולהבין. אם המונח הזה עוזר לה ללמוד קרוא וכתוב, הוא טוב.

האם זכורים לכם מונחים מעצבנים שהיה לכם קשה ללמוד ולהבין? בנוסף ל"עיצור", "תנועה" ו"אם־קריאה", אילו עוד מוזרויות אתם זוכרים? הטעמה, מלרע, מלעיל, בינוני, שורש, טרפז התנועות, חוק ההידקקות, חוק פיליפי, חוק החיטוף, תשלום דגש, לוואי, בניין, משקל, אותיות גרוניות, חטף קמץ, גזרת ע"ע… עוד משהו?