אחד הדברים הראשונים שלומד כל מי שנכנס ברצינות לנושא לשון עברית הוא שהצירוף "במידה ו־" הוא אחת השגיאות המזעזעות ביותר שיש. טהרני הלשון המפורסמים יצחק פרץ ויצחק אבינרי שפכו עליהם את חמתם ביצירותיהם המונומנטליות "עברית כהלכה" ו"יד הלשון". כשעורכים לשוניים מקבלים טקסט לעריכה הם יורים ללא אבחנה בכל המופעים של "במידה ו־" ומחליפים אותם בדרך כלל ב"אם". עכשיו הצירוף הזה גם נמצא על הכוונת של כבוד שר החינוך גדעון סער.

זה מצד הדקדוק הפוסקני. מצד הבלשנות המתארת מדובר בצירוף נפוץ למדי. איפה הוא נפוץ במיוחד? מאז שהתחלתי לשים לב לזה, מצאתי את זה הכי הרבה במסמכים שכותבים עורכי דין (אבל כנראה לא שופטים), ובאותיות קטנות בפרסומות ובחשבונות של חברות ביטוח ותקשורת. בכתיבה באינטרנט זה נפוץ במקומות שבהם רוצים להישמע פלצני. למשל, מפעילי ויקיפדיה אחדים כותבים את זה כשהם מאיימים בחסימה. (לא אנקוב בשמות. סקרנים? חפשו בעצמכם, הכול ממילא גלוי.) בדיבור יוצא לי לשמוע את זה מפי מוקדנים וטכנאים של חברות תקשורת ואנשי שיווק אחרים וגם מפי סטודנטים שמדברים עם מנחים, אבל לא להפך. אה, ואם הזכרנו את גדעון סער, אז עמיתו למפלגה כבוד השר לפיתוח אזורי סילבן שלום מרבה להשתמש במילת התנאי המנודה הזאת.

אז מה סיכום הביניים? אנשי שיווק, עורכי דין, חברות ביטוח, סטודנטים ביישנים וסילבן שלום. ואללה, אם פעם אמרו שהצירוף "במידה ו־" פסול כי התחביר שלו מוזר וכי הוא לא מצוי במקורות, היום אפשר לומר שהוא פסול כי בן אדם הגון בדרך כלל לא רוצה להישמע כמו מישהו מהנ"ל. כך שאולי זה אפילו טוב שהוא קיים – ככה אמור להיות קל יותר לזהות איש שיווק מעפן.

מה רבה הייתה אם כן הפתעתי כאשר ראיתי היום שמישהו שלא שייך לאף אחת מהקבוצות האלו כתב בעדכון מצב בפייסבוק "במידה ו־". זו הייתה תהייה בקשר למשהו ב"אח הגדול" – לא שיווק, לא תצהיר, לא חשבון. סתם משפט תנאי במה שהיה יכול להיות שיחת חולין. בשבילי זה היה חידוש ועוד לא החלטתי אם זה חידוש טוב או לא.

(אני מבקש סליחה מידידיי בוגרי החוגים למשפטים. אתם הרי לא כותבים "במידה ו־" במכתבים שלכם, נכון?)