דיברתי עם מישהי, בת שלושים וקצת, לא לשונאית, על הניקוד. ראינו בספר ילדים את המילה עִיגּוּל ואמרתי לה שזו טעות – בכתיב מנוקד לא צריך לרשום את היו"ד.

"אוי," היא אמרה, "אתה מזכיר לי עכשיו מה עשו לי בכיתה ו'. איזה פחד אלוהים: עשו לנו מבדק, נתנו לנו לכתוב מילים ולא ידעתי איך לכתוב. בלבלו לי את הכול: אמרו לי לכתוב 'קופסה', 'דוגמה', 'תקווה' ולא ידעתי – 'קופסה' זה עם אל"ף או עם ה"א בסוף? ו'תקווה' זה עם וי"ו אחת או שתיים? לא ידעתי, זה היה כזה פחד."

שאלתי אותה אם היא הייתה אמורה לקבל על זה ציון והיא אמרה שלא, כי זה היה "רק מבדק". היא נבהלה, אף על פי שלא הייתה למבדק הזה השפעה ישירה עליה. הדבר המבהיל הוא חוסר הביטחון כשמעמתים אותך בכלל עם השאלה הזאת. אני לא אוהב את חוסר הביטחון הזה, את עצם קיומו – זה גורם לאנשים לחשוב על דברים שהם לא אמורים לחשוב עליהם. אנשים רוצים לכתוב – רשימת מכולת, מכתב אהבה, שיעורי בית, רומן למגירה. ורוב הזמן כשישראלים כותבים הם עושים את זה בצורה ספונטנית, אבל לפעמים בכל זאת מתעוררת מחשבה, באופן מודע יותר או פחות – "אני כותב נכון?" ואז בא מבדק כזה שמערער את הביטחון סופית.

אחד הדברים העיקריים שאני מבין יותר ויותר משנות לימודי הבלשנות והלשון שלי הוא שאנשים לא אוהבים שמישהו מתעסק להם עם צורת המחשבה שלהם על לשון. כולם – מכל הגילאים, מכל המקצועות, מכל הלשונות. הבנתי את זה במחשבה עצמית וניסיון, לא בשיעורים. חוסר הביטחון הזה הוא הדבר שהייתי שמח אם היה מצטמצם כמה שיותר – על ידי זה שהכתב שלנו היה נוח, תקני ואחיד יותר. לכתיבה הספונטנית יש יתרון לבלשנים – יותר מעניין לחקור אותה. אבל חוץ מזה יש בה רק חסרונות.

מעניין, בכל זאת, מה היה המבדק הזה והאם מישהו עשה משהו עם התוצאות שלו.