אתמול דיברתי על "אני מחר לא ילך לעבודה", אז בואו נרחיב על זה קצת.
לראשונה נתקלתי בשגיאה הזאת כשהתכוננתי לבחינות הבגרות בלשון. החלק העיקרי בבחינת הבגרות בלשון בזמני היה לזהות מהו השורש, הבניין, הזמן והגוף של פועל מודגש במשפט ולהפך – לזהות מהו הפועל לפי שורש, בניין, זמן וגוף שניתנים בשאלה. השאלות היו, כמובן, אמריקאיות.
עשיתי מאות שאלות לדוגמה ובהרבה מהן היו שואלים ככה: שורש בנ"י, בניין קל, זמן עתיד, גוף ראשון יחיד; תשובות אפשריות: א' אָבִין; ב' אֶבְנֶה; ג' יִבְנֶה; ד' אֶבָּנֶה.
גם בלי תשובה ג' מדובר בשאלת מתנה, ומבחינתי כל השאלות היו שאלות מתנה, אבל התדירות של תשובות מהסוג של תשובה ג' הפתיעה אותי. דיברתי עברית כחמש שנים ומעולם לא שמתי לב לכך שמישהו אומר "אני ישמור", "אני ילך", "אני ידבר". אבל אמרו לי שזו טעות נפוצה. עם הזמן התחלתי לשים לב לכך שאנשים אחדים באמת מדברים ככה. באינטרנט ראיתי שלא מעט אנשים גם כותבים ככה.
זו תופעה לשונית שאפשר לתאר מבחינה בלשנית ואולי גם מבחינה חברתית, אבל לא כדאי להיכנע ולקבל אותה אל חיק השפה התקנית. כבר הסברתי למה: כי יש דרך ברורה ונפוצה מספיק להביע את הגוף הראשון וההחלפה של האל"ף ביו"ד תיצור בלבול בין הגוף הראשון והשלישי. הבלבול הזה כנראה לא מפריע לאנשים שמשתמשים בו, אבל בכל זאת.
ומה אתם חושבים? קודם כול, עם יד על הלב: האם אתם משתמשים בעתיד בגוף ראשון עם יו"ד? האם אתם מתביישים קצת בכל פעם שאתם שומעים את עצמכם אומרים את זה? אם אתם משתמשים בזה בדיבור באופן ספונטני, האם אתם גם כותבים ככה?
אני לא דקדקן בענייני לשון אבל זו טעות שמרגיזה אותי כל פעם מחדש.
עם יד על הלב: אחרי תהליך ריפוי ממושך מעמדת ה-Grammar Nazi, זו טעות שעדיין גורמת לי לזלזל באנשים שמשתמשים בה ולרצות לתקן אותם.
ללא קשר לשאלה הבלשנית, בעיני, עניין זה נתפס כאינדיקציה להשכלתו של הדובר (בתקשורת כתובה, כמובן).
לא נראה לי שיש חפיפה כלשהי בין קוראי הבלוג (או אפילו קהל היעד שלו) ובין אנשים שטועים את היו"ד הזו.
מה שארבעתם אמרו.
הבכור שלי (4.5) כבר מתחיל לשים לב לזה ולתקן את עצמו לפעמים. כנראה שבכל זאת קל יותר לומר ביו"ד, לכן באופן טבעי הוא אומר זאת מלכתחילה, אבל הוא שומע את הצורה הנכונה ואני לפעמים מתקן אותו בעדינות, אז יש סיכוי שהוא באמת יהיה החננה של הכיתה…
בע"פ אני אומרת בדר"כ עם י. בכתב עם א. לעתים רחוקות אני כותבת עם י אבל אם כן זה תמיד יהיה בכוונה.
אחרי הקטע הזה אני כבר לא יטעה יותר ;-)
לא כותבת לעולם, אבל אומרת לפעמים, בעיקר אחרי "אני", וזה גם מקור הטעות, לדעתי. אני לא יודעת מספיק פונטיקה כדי להסביר את זה בדיוק, אבל איכשהו מפגש התנועות יוצר שם י' עיצורית סינטטית. לפעמים אני מרגישה שכדי לאמר א' במיקום הזה אני צריכה ממש להתאמץ ולהדגיש.
בכוונה כתבתי משפט שבו היו"ד לא באה אחרי ה"אני". אני כמעט בטוח שאריאל אמר על זה משהו ב"מבוא לניתוח תבניתי" בשנה א'.
גם אני מתעסקת כבר כמה שנים בתחום הבלשנות/לשון/שפות ומדי פעם יוצא לי להגיד "אני יביא לך מכות" למי שמתקן אותי על טעויות לשוניות בעל פה. אח"כ אני אומרת להם שאם היה לי "שתי שקל" הייתי תורמת להם כדי שיאספו ויום אחד ילכו ללמוד על משהו נוראאא!!1 מאגניב לו אני אוהבת לקרוא "התפתחות של השפה" ואז יחשבו פעמיים לפני שהם מתקנים טעויות לשוניות של דוברי שפת אם סתם כי יש להם נטייה לקטנוניות יתר והתנשאות.
אני לא כותב או מדבר ככה וזה צורם לי.
כדאי לשים לב שגם צירוף כינוי הגוף אינו אופייני לעברית: אני ילך -> אני אלך -> אלך (כך גם בעבר: אומרים "הוא הלך" -> וצריך לומר רק "הלך").
ויש הסוברים שכיוון שהוסף כינוי הגוף, השתנתה ההטייה.