אתמול דיברתי על "אני מחר לא ילך לעבודה", אז בואו נרחיב על זה קצת.

לראשונה נתקלתי בשגיאה הזאת כשהתכוננתי לבחינות הבגרות בלשון. החלק העיקרי בבחינת הבגרות בלשון בזמני היה לזהות מהו השורש, הבניין, הזמן והגוף של פועל מודגש במשפט ולהפך – לזהות מהו הפועל לפי שורש, בניין, זמן וגוף שניתנים בשאלה. השאלות היו, כמובן, אמריקאיות.

עשיתי מאות שאלות לדוגמה ובהרבה מהן היו שואלים ככה: שורש בנ"י, בניין קל, זמן עתיד, גוף ראשון יחיד; תשובות אפשריות: א' אָבִין; ב' אֶבְנֶה; ג' יִבְנֶה; ד' אֶבָּנֶה.

גם בלי תשובה ג' מדובר בשאלת מתנה, ומבחינתי כל השאלות היו שאלות מתנה, אבל התדירות של תשובות מהסוג של תשובה ג' הפתיעה אותי. דיברתי עברית כחמש שנים ומעולם לא שמתי לב לכך שמישהו אומר "אני ישמור", "אני ילך", "אני ידבר". אבל אמרו לי שזו טעות נפוצה. עם הזמן התחלתי לשים לב לכך שאנשים אחדים באמת מדברים ככה. באינטרנט ראיתי שלא מעט אנשים גם כותבים ככה.

זו תופעה לשונית שאפשר לתאר מבחינה בלשנית ואולי גם מבחינה חברתית, אבל לא כדאי להיכנע ולקבל אותה אל חיק השפה התקנית. כבר הסברתי למה: כי יש דרך ברורה ונפוצה מספיק להביע את הגוף הראשון וההחלפה של האל"ף ביו"ד תיצור בלבול בין הגוף הראשון והשלישי. הבלבול הזה כנראה לא מפריע לאנשים שמשתמשים בו, אבל בכל זאת.

ומה אתם חושבים? קודם כול, עם יד על הלב: האם אתם משתמשים בעתיד בגוף ראשון עם יו"ד? האם אתם מתביישים קצת בכל פעם שאתם שומעים את עצמכם אומרים את זה? אם אתם משתמשים בזה בדיבור באופן ספונטני, האם אתם גם כותבים ככה?