כמה פעמים העירו לי בבלוגים שלי בעברית שאני משתמש ב"יש את". במיוחד מעירים לי על ה"אודות" של "השגות שושן" – אני כותב שם "יש את המילונים של בן־יהודה וכנעני" והמעירים כנראה מצפים שבלוג שמתיימר להיות מוקדש כולו לא סתם ללשון, אלא לתיקון של מילון, יהיה בעצמו תקין לשונית. אני מודה שגם אני עצרתי לרגע כשכתבתי את ה"אודות" ההוא וחשבתי שאולי לא כדאי לכתוב שם "יש את". ניסיתי לחשוב על חלופות והחלטתי לכתוב כמו שאני מדבר. הנה ניסיון קטן באפולוגטיקה.

התחלתי ללמוד עברית כשהייתי בן עשר והייתי תלמיד די טוב. כשהגעתי לישראל והייתי צריך באמת להתחיל לדבר עם אנשים, די מהר נזקקתי למבנה "יש את". חושים ללשון פיתחתי די מוקדם – רציתי להיות בלשן מגיל חמש (באמת). בפעם הראשונה שהשתמשתי ב"יש את" הרגשתי מוזר, כי היה לי ברור שמשהו פה לא כפי שהוא אמור להיות בדקדוק, כי "את" בא אחרי פועל ובאולפן לימדו אותי ש"יש" זה לא פועל.1 אבל הוא נפלט לי בעצמו. הרגשתי מוזר, חשבתי שטעיתי, ואז התחלתי לשמוע שכל הישראלים מדברים ככה – גם ברחוב וגם בטלוויזיה. יצרתי את זה מתוך הכלים של העברית, כי היידוע ומילת היחס "את" לא קיימים ברוסית – והיצירה הייתה נכונה מבחינת החברה. (בהזדמנויות אחרות יצרתי גם דברים שהתברר לי שהם שגויים.)

בבית הספר מישהו מתישהו הזכיר שזה "לא תקין, אבל כולם מדברים, ודווקא שמעתי לא מזמן שהאקדמיה אישרה". האמת היא שאני לא יודע אם האקדמיה "אישרה" או לא, אבל ידוע היטב שהאקדמיה מודעת לזה ושיש לשונאים שמנסים להכשיר על ידי מציאת דוגמאות במקורות העתיקים של העברית. (הערך "יש את" בוויקיפדיה מספר על קצה הקרחון של החיפושים האלה.)

החיפוש הזה יכול להיות מסקרן ומאתגר, אבל השאלה היא בעיקר למה אנחנו רוצים לשכנע את עצמנו שבסדר לומר "יש את", אבל רובנו פוסלים, למשל, את "אני מחר לא ילך לעבודה". "ילך" מתחרה ב"אלך". "אלך" לא מוותר בקלות, כי הוא שימושי: האל"ף מביעה ניגוד בין גוף ראשון לבין גוף שלישי. במה מתחרה "יש את המילונים"? ב"יש המילונים"? ב"ישנם המילונים"? ב"קיימים המילונים"? האם משהו מזה שימושי?

"קיימים המילונים" נראה לי הכי טבעי בשפת הדיבור, אבל הוא בעייתי משום ש"קיים" שונה מ"יש". ב"ישנם המילונים" אני כנראה לא אשתמש: אולי זה עניין פרטי שלי, אבל מעולם לא לימדו אותי מה בעצם אומר יש עם סיומות – לא באולפן, לא בבית הספר ואפילו לא באוניברסיטה. אולי לכם "ישנם המילונים" נשמע פחות בעייתי. נשאר "יש המילונים", והוא לכאורה הדבר התקין, אבל אתם מכירים מישהו שמדבר ככה? אני חושב שלא.

ואני גם יכול לנסות להסביר למה אני מרגיש את הצורך ב"את" – כי טבעי לי שמילים מיודעות באות עם "את". מילה עם ה' הידיעה ובלי "את" – לֵא, משהו פה חסר. התחושה שלכם בעניין הזה אולי שונה, אבל התוצאה זהה: הכי סביר שתאמרו "יש את המילונים". אז למה שתכתבו בצורה אחרת?


1 התחושה ש"את" צריכה לבוא אחרי פועל קשורה לשפת האם שלי. ברוסית אין מילה שמקבילה ל"את" – ברוסית מביעים את זה על ידי יחסה. (מי שלא יודע מה זה יחסה, יכול לקרוא בוויקיפדיה, אבל לא חייב.) אז כשבספר לימוד עברית לדוברי רוסית מסבירים מה זה "את" בדרך כלל כותבים "מילת יחס שמביעה את יחסת האקוזטיב של שמות מיודעים". יחסת האקוזטיב היא היחסה של המושא הישיר ולכן היא באה אחרי פעלים (אני מפשט קצת יותר מדי, אבל נסתפק בזה). דוברי רוסית מכירים היטב את השמות של היחסות, כי לומדים אותם בכיתה ב' וחוזרים עליהם המון. הפרופ' יוחנן ברויאר אמר לי פעם ש"רוסית היא שפה יותר דקדוקית". אני לא יודע אם היא יותר דקדוקית, כי צריך הרבה מושגים טכניים כמו "יחסה" כדי לתאר את הדקדוק שלה, או כי לומדים אותם מוקדם יותר בבית הספר, אבל מה שבטוח הוא שתלמיד כיתה ב' בישראל צריך ללמוד הרבה יותר בלשון ממה שהוא לומד היום.