נגמר עשור, שמתם לב?

לפי הלוח העברי, תש"ס–תשס"ט זה שנות השישים. שנות השישים של המאה העשרים לספירת הנוצרים היו העשור המדהים ביותר במוזיקה העולמית אי־פעם. את דילן, לנון, מקרטני וריד זוכרים ויזכרו הרבה יותר טוב מווייטנאם וששת הימים.

שנות השישים של הלוח העברי, לעומת זאת, היו עשור משעמם ומיותר למדי. אינתיפאדה, גירוש גוש־קטיף ומלחמת לבנון השנייה ייזכרו, מה לעשות, יותר טוב מקרן פלס ועידן רייכל. וזה גם היה עשור של סמ״ס וגוגל. סמ״ס עזר לנו לומר דברים לא חשובים וגוגל עזר לנו למצוא דברים שאנשים אחרים כבר כתבו, ובעקיפין גרם לכך שנכתוב פחות דברים בעצמנו. נכתבה ויקיפדיה, שזה הישג לא רע לספרות העיון בעולם, אבל לא בהכרח הישג גדול לתרבות וגם לא למוזיקה. גוגל עזר לאנשים למצוא מילים לשירים בצורת ביטים עם פרסומות בצד ולא בצורת חוברת מילים שקונים בחנות. אימיול הרג את חנויות התקליטים סופית.

כשעבדתי בעוונותיי הרבים ב־NDS, הייתי עד לפיתוח פרויקט עבור דרום־קוראה – מערכת תשלומים על הורדת קליפים לטלפונים ניידים. החברה שהזמינה את הפרויקט הזה הביאה למפתחים כמה קליפים של מוזיקה דרום־קוראנית בשביל בדיקות. כולם היו קליפים של פופ מערבי עם זמרות יפות, מאופרות ומולבשות או זמרים חתיכים בחליפות מחויטות ששרו מנגינות חסרות אופי ונראו די אותו דבר. כך נראתה ונשמעה גם רוב המוזיקה הפופולרית שלנו בעשור הזה, אחרי עשורים רבים של חידוש ומקוריות שהגיעו לקהל רחב.

לא שמעתי בעשור הזה הרבה מוזיקה מעניינת. אולי אני זקן ואנשים מפסיקים באמת ליהנות ממוזיקה אחרי גיל עשרים, אבל איכשהו נראה לי שהמִחזור השתלט הרבה יותר מדי על עולם המוזיקה. אני מדבר, כמובן, לא רק על אין ספור פרויקטים של גרסאות כיסוי חסרות מעוף ועל כוכב נולד, אלא גם על כך שכמעט כל השירים החדשים שנכתבו לא גילו כמעט שום דבר חדש ובמקרה הטוב מחזרו בצורה מוצלחת סגנון קיים.

לא כיף לכתוב סיכום מוזיקלי לעשור כזה, אבל אכתוב בכל זאת.

הערה חשובה: אני שומע מוזיקה בעיקר בעזרת תקליטורים – חתיכות פלסטיק עגולות כאלה ששמורות בקופסאות על מדף וצריך להכניס אותן למכונה שמסובבת אותם כדי לשמוע אותם, אז השירים ברשימה הם שירי אלבומים שלא בהכרח הושמעו ברדיו.

את המקום הראשון כבר גיליתי לקוראי הבלוג לפני חודשים אחדים, אז תחשבו שהמקום השני יהיה הפתעה.


25 עלמה זהר – אגו־טריפ; מתוך דברי

אין הרבה שירים שבהם אני מקשיב למילים. אני מתעניין יותר במנגינה ובעיבוד. שיר שגורם לי להקשיב למילים הוא לא בהכרח שיר טוב. "מה עוד ביקשת" של אריק ברמן הוא לא שיר כל־כך טוב, אבל כשאני נוסע באחת־עשרה וחצי בלילה ושומע אותו ברדיו, קשה לי להעביר תחנה, כי קשה לי להפסיק להקשיב למילים שלו. את המילים של "אגו־טריפ" של עלמה קשה לי להפסיק לשמוע, וגם את המנגינה. השיר הזה בנוי במעגלים חכמים של חזרות על מילים ופזמונים ושל הסיכום. מי שיאמר שאוצר המילים של העברית לא מגוון, תנו לו את השיר הזה – יש פה שלל תרגומים חמודים ומרובי משמעות ל"טריפ": "אגו טריפ, סיבוב הופעות / אגו טריפ, טיול מאורגן / אגו טריפ, מסע רוחני / אגו טריפ, הלאה מכאן". ההצלחה הגדולה של "אגו טריפ" הפשוט לכאורה, היא זיק קטן של תקווה לעתיד המוזיקה הישראלית.

24 האנשים – ברזילרה; מתוך מוסיקה מהמרתף

השיר הזה הוא רמאות, בדיוק כמו White Rabbit ו־Somebody to Love של ג'פרסון איירפליין – אתה שומע אותם וחושב שזו להקת רוק תותחית עם זמרת תותחית בריבוע. ואז אתה מגלה שאת כל שאר השירים שלה שרים בנים, והם לא רעים, אבל לא מתקרבים לשירים של הזמרת. זה היה אחד הקליפים הראשונים בערוץ 24 והזמרת המקסימה נירית דמסקי, שכמו להרבה זמרים וזמרות בארץ אין לה קול גדול, אבל יש לה הרבה אופי, משכה את תשומת לבי וקניתי את האלבום. אז האלבום לא מהמם, אבל השיר נשאר, ומזכיר את התקווה לערוץ טלוויזיה שהיה לו סיכוי להיות מצוין אילו קם עשר שנים קודם.

23 אמיר קרטס – פשוט לזרום; מתוך ים צהוב

זה השיר עם המילים הכי לא שִׁירִיּוֹת ברשימה הזאת וחוסר הַשִּׁירִיּוּת הזה נותן לו את היופי. השורה המנצחת: "ותמיד ישנה אפשרות שלישית". לרוב האנשים השורה הזאת גורמת למחשבה: "זה שיר זה?" גם לי. אבל זה כנראה גם סוג של תעוזה ותעוזה צריך להעריך.

22 ערן צור – בערוב ימי פוריותה; מתוך חותך בחת הזהב

השיר הזה הוא אולי ההוכחה החזקה ביותר לצורך של כל אמן להתחדש, אבל לא יותר מדי. רבים קראו לצור משורר רוק גדול, אבל מתי זה נהיה יותר מדי רוק? כשבאלבום אחד (תכלית בתחתית) אמן מוסיף מקצבים אלקטרוניים ממכונת תופים וזה לא מתרומם, האמן מנסה לצמצם את הלהקה לגיטרה בס תופים באלבום הבא (חותך בחתך הזהב), כדי להראות שהוא אמן רוק – וגם זה לא מתרומם. ואז הוא שולף לקראת הסוף שיר אחד מתון עם קלידים נעימים ומנגינה נעימה עוד יותר שהולחנה על ידי השותף הוותיק שלו יובל מסנר. בדיוק כמו באלבומים הישנים והטובים של כרמלה גרוס וגנר. צור הוציא בעשור הזה עוד שירים טובים – "דדאלוס", "הוא והיא" – אבל "בערוב ימי פוריותה" מראה לְמָה הוא מסוגל כשהוא משתף פעולה עם האנשים הנכונים: עושה בעצמו את הדבר שהוא טוב בו – כותב מילים ששוברות עוד טאבו מיני – ונותן למי שכבר הוכיח את עצמו לעזור לו בדברים האחרים.

21 פונץ' – הסיגר; מתוך פינוקיו

יוסי בבליקי לבד ועם פונץ' המשיך בעשור הזה לפעול והקים עדת מעריצים קטנה ונאמנה. השירים "כמה זה יפה כשאנחנו יחד" ו"פינוקיו בחלל" אפילו הצליחו להיות קצת להיטים, ו"נדמה שישוב" הישן זכה להשמעות חוזרות ברדיו ולחידושים (לא מוצלחים, אבל מה זה משנה). "הסיגר" הוא אחד השירים ההרפתקניים שפונץ' הוציאו, ושמן הסתם לא ייעדו לקהל רחב. שיר קצרצר ואוונגרדי עם רקע של מפלי דיסטורשן חסר קצב ברור ודואט מארשי של יוסי בבליקי ודנה בקר שמספר סיפור אהבה קומוניסטי הזוי. כך צריך הקומוניזם לשרוד בזיכרוננו ואולי עוד יֵצֵא ממנו משהו טוב בחברה העתידית.

20 יהודה עדר – מגלה; מתוך מר גרוסבארד היקר

אילו האלבום יצא בשנות השמונים או התשעים, הוא היה הופך לקלסיקה ישראלית מהרמה של "באופן קבוע וחד פעמי" או "אחרית הימים" – אם לא מיד, אז כעבור כמה שנים. כעת נראה שזה לא יקרה גם בעתיד. שיר של שש דקות עם הרבה דיסטורשן, תופים מטרידים ומילים אישיות מדי באמצע דיסק רוק מלודי – זה נועז? יותר מדי ניינטיז? דווקא לא. זה היה יכול לקרות גם בשנות השבעים. ההבדל האמתי הוא שאז הקהל הרחב היה מתפלא, אבל לפחות היה נחשף לזה. היום מי שנחשף לא מתפלא יותר מדי, והרוב לא נחשף.

19 ברי סחרוף ורע מוכיח – רוח חדשה; מתוך 11א'

ועוד אלבום מפוספס הוא 11א' של סחרוף ומוכיח. כצפוי, השיר הכי מוכר ממנו הוא "רחוק ממך" השקט עם הלחישות של יהודית רביץ, אבל שירים מצוינים אחרים ממנו לא קיבלו שום תשומת לב ולמיטב ידיעתי נעלמו גם מההופעות של סחרוף עצמו. אין לי הסבר חכם לכך שהשיר הטוב ביותר של סחרוף מהעשור הזה נושא את השם של תא הסטודנטים הירושלמי שעשה כה רבות דווקא להרדמת המעורבות החברתית של הסטודנטים, אבל נעזוב את זה.

18 נקמת הטרקטור – חולות; מתוך לאן הולכים פתאום כולם

לשיר הזה שמתי לב בעיקר בזכות הביצוע הנהדר שלו ב"בר מצווה" של נענע דיסק. השיר הזה תפס אותי מיד, אף על פי שלא הכרתי אותו ואף על פי שהוא מתאים יותר לסיום של הופעה מאשר לתחילתה. זה כנראה שוב העניין הזה של חזרות חכמות – מאחורי מסך האפלוליות והמילים הלא ברורות מתחבא שיר פופ רוק פשוט, אבל סוחף.

17 אורי מור – אל תתני לזה לקרות; מתוך צעד ביום

וזה שיר פופ רוק שלא מחביא שום דבר – לא את המילים הברורות והמשעשעות ולא את המנגינה הקלילה. אבל כנראה בגלל מיעוט הקשרים שהיו לאורי מור השיר לא המריא במצעדים כמו שממריאים הפזמונים שלו. יש בו את כל מה שאמור להיות בשיר שהוא גם פופ וגם רוק – הדיסטורשן המדוד היטב, האקורד המפתיע ושובר השגרה לקראת הסיום, ליווי של אקוסטית לכל האורך, עיבוד לכלי מיתר שמוסיף למעוף. היה לשיר גם קליפ מצוין, שהיה פשוט להפליא, אבל אולי המקורי ביותר במוזיקה הישראלית בעשור הזה. בקוראה, רוסיה, הונגריה או קטלוניה ואולי אפילו באנגליה שיר כזה היה הופך לשלאגר ענק, אבל אצלנו שום דבר לא עזר לו להפוך לכזה. אולי זה בסדר, כי ככה אני צריך להתבייש פחות בזה שאני אוהב אותו כל־כך.

16 אלי מגן – לזכור; מתוך אדם

השיר הזה מהמם באופן כללי, אבל מה אני תכלס – חנון של עיבודים. מה שאני באמת כל־כך אוהב בו זה הבס עם ירידה של שלושה תווים בסוף כל שורה. קושר את כל השיר ביחד.

15 עמיר לב – אוקטובר; מתוך לפעמים אני מאושר

וכמו אצל אלי מגן, בשיר הזה של עמיר לב יש חמישה תווים גבוהים בסוף כל שורה שקושרים את השיר ביחד עם קצת עזרה מקונטרפונקט של כלי מיתר נמוכים וטיפה דיסטורשן בפזמון. וטקסט – "אתה צוחק / בתי המשפט / לוקחים מהר / מחזירים לאט". שנים אני מחכה לאוקטובר הטוב הזה שעומד להתחיל. אולי השנה.

14 ירונה כספי – אתה הוא האיש החדש; מתוך תני לשתיקה לבעור

האלבום הזה לא היה טוב. הוא יצא באיחור בלתי אפשרי – הרבה שנים אחרי שירונה כספי התגלתה כזמרת ליווי של כרמלה גרוס וגנר בתקופת "עיוור בלב ים" ובלהקה המעניינת "גוונים כהים", שהוציאה שיר רוק מצוין בשם "עוד פעם שיגעון" וגם שיר על התאבדות נוער, שמשך תשומת לב, אבל נשכח. הניסיון של ירונה כספי לחזור לסצנה היה מופק יותר מדי, עם טקסטים יבשים לפרקים, עם סדר שירים גרוע (שני שירי פסנתר בסוף?!), עם שמה של המבצעת שחזר על עצמו יותר מדי פעמים בחוברת. אבל הציל אותו השיר הזה, שייצג את המרכיבים של האלבום הזה – הרוק, הפסנתר, השירה – יפה מדי, כי בשאר השירים המרכיבים המוצלחים האלה לא התחברו כה טוב. האלבום השני של כספי היה טוב הרבה יותר וכצפוי לא קיבל שום תשומת לב.

13 כנסיית השכל – תרימי את הראש; מתוך רוץ ילד

בעיקר כי זה היה שיר פתיחה מעולה לסיבוב ההופעות האקוסטיות של כנסיית השכל, שבו הוא בוצע בשילוב מדויק של מלודיקה ופסנתר.

12 ירמיהו – שירת הים (הניגון של מנוחה רחל); מתוך כנגן המנגן

עבורי זה השיר האסקפיזם הגדול. שמעתי אותו ביום העצמאות האחרון שנחגג בגוש קטיף לפני הגירוש. היו שם נערים ונערות, דתיים ברובם, שרקדו לצלילי שיר "הרוק היהודי" הנהדר הזה ושכחו שעוד מעט הולכים להחריב שם את הכול. אני בעצם כולי מעפן, כי אני אפילו לא יודע מה בדיוק אמורות להיות המילים שלו, כי נדמה לי שבהופעה שם ירמיהו שר משהו כמו "עם השם קודשו", אבל באלבום הוא רק מזמזם – אבל הו, כמה טוב הוא מזמזם.

11 ג'ירפות – מהר מדי; מתוך גג

הבלדה עם המעוף. שיר שמצליח להמריא גבוה גבוה ולהוציא כה טוב מההקשר את המילה "חרמן". "גג" היה יכול להיות האלבום הטוב של העשור, אבל אחרי השיר הזה הוא מאבד את המרץ. הג'ירפות הסתפקו בלהיות ההופעה הטובה של העשור.

10 רם אוריון – רינגטון; מתוך גיבור גיטרה

אוריון הוא לא כותב השירים הגדול ביותר בארץ, אבל הוא כן אחד הרוקרים הגדולים ביותר, והוא מודע לשני הדברים האלה היטב. כך שזה בסדר ששיר אינסטרומנטלי שלו נכנס למצעד שלי. זה שיר שאני מסוגל לשמוע על repeat כל הדרך מחיפה לתל־אביב. זה לא טוב לאיכות הסביבה, אבל אני אוהב לנהוג לבד.

9 אפרת בן־צור – מפלצת; מתוך אפרת בן־צור

זה הדבר היפה ביותר שעשו רוקפור בעשור הזה. האלבומים הטובים שהם הוציאו באנגלית לא נכללים ברשימה הזאת, כי הם באנגלית, אבל השיר הזה מהאלבום של אפרת בן־צור, שהם ניגנו בו ושכל־כך קל לשמוע בו את האופי שלהם, הוא יצירה אדירה שלא נגלתה לקהל רחב, ושוב – טוב שכך, כי זה יהלום שאני שמח לשמור לעצמי. יש בו מקצב בנוי לתלפיות, תווי בס פולחים בסוף כל שורה בבית, מעברים לפזמונים כמו שרק ברוך בן יצחק יודע לעשות, וקודה נהדרת שמבוססת על קריאת שמע. ולמרות המילים האישיות, אפרת נשמעת בו בטוחה בעצמה יותר מאשר בכל שיר אחר שלה. (ואל תזכירו לי את נינט, בבקשה.)

8 עמיר בניון – הזמן שלי אתך

כמו "ברזילרה", השיר הזה משך את תשומת לבי בעיקר בזכות הופעתו בערוץ 24 בראשית ימיו המבטיחים. זה השיר שבו בניון מצליח לשלב הכי טוב בין הרוק לבין השורשים האתניים וכרגיל, מפליא אותי איך הוא לא הצליח יותר, אף על פי שיצא לרדיו.

7 אהוד בנאי – הופעת מילואים; מתוך ענה לי

אהוד בנאי, כמו עמיר בניון, מראה איך אפשר לחזור בתשובה בצורה די עמוקה ולהביע את זה בבירור בשירים, ובאותו זמן לא להראות שום סימן של כפייה דתית. "הופעת מילואים", שלהבדיל מהרבה שירים ברשימה הזאת ממש הצליח, מאזן מצוין בתים עם גיטרות קופצניות והומור ישראלי מציאותי עם פזמונים עמוסים באקורדים אטיים ומסר פוליטי כבד עם רמז חזק ל"אל מלא רחמים". קלישאי להחריד, אבל גורם לי לבכות.

6 אלג'יר – הביאו את הנגרים; מתוך מנועים קדימה

תכלס, מדובר בשיר של סיגור רוס, אבל בעברית. האם אביב גדג' בכוונה רצה להעתיק מהם – אני לא יודע, ולא אכפת לי. את השיר הזה התחילו להשמיע ברדיו הרבה לפני שיצא האלבום, וזה גרם לי במשך תקופה ארוכה להימנע משמיעת תקליטורים ברכב, כי קיוויתי לשמוע אותו. אתם זוכרים שפעם לא היה כל־כך קל למצוא כל אם פי שלוש באינטרנט?

5 העברית – בואי; מתוך חיי הזוהר של תל־אביב

אני לא יודע מה בדיוק המסר מאחורי "תלבישי אותי בשמלה לבנה" ו"סימני אוונגרד מתחבאים בפינה", אבל זה לא משנה, משום שברגע שמתחיל ריף הפתיחה, ברור שזה שיר הרוק המבריק של העשור. ניסיתי לנגן אותו בחשמלית עם רוורב, זה קל מאוד. אבל עם ריף פתיחה כה מוצלח קל לפספס פרטים חשובים אחרים. למשל, חיוני לראות אותו בהופעות ולשים לב למתופף שמכה על ההיי הט שלוש פעמים ביד אחת ופעם אחת ביד אחרת. או, יותר חשוב, לראות את האנשים מתחילים לרקוד, גם אם הם לא מכירים את השיר.

4 ג'וני שועלי – מלכת הכיתה; מתוך האיש של המסיבות

עוד שיר על טיולים ועוד שיר שגורם לי כל כמה זמן לחלום שאני נכנס לחנות תקליטים ומוצא שם את האלבום "ג'וני שועלי אנפלאגד". אתם יודעים – מופע כזה עם גיטרות, צ'לו, שטיחים, נרות, זמר מרוכז וקהל עצור נשימה. לכו תדעו, זה עוד יתגשם.

3 אביתר בנאי – המון אנשים; מתוך עומד על נייר

את המילים לשיר הזה כתב אמן האליפסה אתגר קרת. אליפסה, מי שלא יודע, זה הֶשְׁמֵט – השמטה של מילה או כמה מילים, כשברור מה הן אמורות להיות. "בסדנה, כשהגיע תורי, בכיתי שעה שלמה". איזו סדנה – אמור להיות ברור. זו הפואטיקה הנהדרת של המאה העשרים ואחת. השיר הזה עשוי להישמע שמאלצי, אבל זה יהיה פספוס גדול, כי הכינורות הסוערים עם רבעי הטונים לקראת הסוף מעבירים את עוצמת הרגש בשיר הזה בצורה יוצאת דופן.

2 שלומי שבן – פעם שירים; מתוך עיר

נו, אני כה צבוע ולא עקבי. מתלונן על רצף של שני שירי פסנתר באלבום של ירונה כספי ובסוף הרשימה שלי שם שני שירים של בנים רגישים שמנגנים בפסנתר.

זהו שיר הפתיחה ל"עיר" של שלומי שבן, שהוא מכל בחינה האלבום הטוב של העשור כאלבום. כזה שאולי לא אחיד ברמתו, אבל גדול מסכום חלקיו. שיש בו קו מחבר, "קונספט", אבל הוא לא מעיק, אלא באמת מחבר. כזה שנוגע בכל מיני סגנונות אבל לא מתפזר יותר מדי. כזה שלא מתבייש לכלול ביצירה אישית גרסאות כיסוי גלויות ("New Age Women" ו"מותק, את אצלי בראש", בוב דילן) וחסויות ("אינטואיציה", לו ריד). ושזורם כה טוב כאלבום, שכשרציתי לבחור שיר שייצג אותו ברשימה הזאת, הייתי מסוגל לחשוב רק על שיר הפתיחה, כי אני מסוגל לחשוב עליו רק כעל יצירה שלמה. וזאת אף על פי ששיר הפתיחה הזה קצר ומעומעם.

טוב מאוד שיש לנו אלבום כזה. אלבום של אהבה ושנאה לתל־אביב. תל־אביב הייתה בעיניי תמיד חסרת אופי. גוש אבק משעמם, מיותר ומזיק, ששווה להגיע אליו רק בשביל כמה פאבים לא רעים שגם עליהם אפשר לוותר. שבן לא היה הראשון שכתב שירים על תל־אביב, אבל הוא כנראה הראשון שעשה את זה בטבעיות וללא טיפת אילוץ. מעכשיו תל־אביב תתחיל לקבל אופי אמתי של עיר.

להערכתי, ליצירה הבאה ברמה כזאת תל־אביב תזכה רק כמה שנים אחרי שתתחיל לפעול הרכבת הקלה, כלומר בעוד לא פחות מעשרים שנה. אני אהיה אז בן חמישים. שבן יעשה מתישהו שירות לאומי שיכשיר אותו בעיני אלה שמצקצקים על כך שהשתמט, ואחר כך יצטרף לליכוד – שבינתיים יתאחד עם הפת״ח – ויתמנה לשר התרבות. ובסלמה והרצל עדיין יהיו פקקים ועדיין יהיה אפנתי לעבור לצפון.

1 רונה קינן – מבול; מתוך לנשום בספירה לאחור

בשיר הזה יש דברים שיש גם בשירים אחרים ברשימה הזאת. טקסט שקשה לפספס, עיבוד כלי מיתר מצוין, מינון נכון של דיסטורשן שמצליח לא להשאיר את השיר סטרילי מדי. לפזמונים שלו יש את האיכות החמקמקה הזאת שאני קורא לה "מעוף" ולקראת הסיום יש בו שירה מרגשת במיוחד. אבל יש בו משהו חזק יותר: זהו שיר האהבה הטוב של העשור. אף פעם לא שמעתי שמישהו תיאר את השיר הזה כשיר אהבה לסבי. זה כנראה כה טבעי שההגדרה הזאת לא רק שאינה נחוצה, אלא פשוט אינה נכונה. זה פשוט שיר אהבה. מה שכן, קשה לדמיין אותו בביצוע של גבר. זאת רמת הנורמליות שאליה צריך להגיע היחס של החברה ושל כל אדם ואדם להומוסקסואליות.

השיר הזה גם אומר כמה חזקה היא העברית כשפה טבעית ומדוברת וכשפת תרבות. יש לו גרסה אנגלית שברור שהיא בעצם תרגום מגושם מעברית. אלבום הבכורה של רונה, "לנשום בספירה לאחור" סבל מכמה בעיות, שהגדולה מביניהן – תקיעה של שלושה שירים באנגלית בסוף, שמפריעים גם אם מתייחסים אליהם בתור שירי בונוס. אז יש רוק נ' רול בעברית, רק מילה בעברית חודרת אל הלב, אי אפשר להתחמק בזה. אז יש תקווה.

ואגב, אם איזה נודניק חובב לשון יאמר לכם שאסור לכתוב בעברית "למרות ש", תנו לו לשמוע את השיר הזה ותגידו לו שיסתום את הפה.


אז שתהיה שנה טובה. אני מקווה שאתם מאוכזבים. איזה שיר עברי ענק מהעשור האחרון פספסתי?