ביום רביעי הייתי באירוע של עמותת "חברה אחרת אפשרית" בירושלים. האירוע הוקדש למחאה נגד תקציב המדינה הלא שוויוני והאטרקציה המרכזית הייתה הופעה חינם של יוסי בבליקי בליווי אלי שאולי ובועז כהן, או בקיצור להקת פונץ׳.

אחרי שנים שאני שומע את המוזיקה של בבליקי, זאת הייתה הפעם הראשונה שהייתי בהופעה שלו. בעבר ראיתי אותו רק מבצע שיר אחד כאורח של אלג׳יר. הוא מופיע נהדר – אנושי, קרוב לקהל, ולמרות התרחקותו מזרקורי הפופ והניסיוניות היחסית של חלק מהמוזיקה שהוא יוצר, הוא יודע לנגן שירי רוק ברורים, ואפשר היה לראות שגם מי שלא מכיר אותם, מתחבר אליהם מיד. בהתאם לאירוע, בבליקי בחר להופעה בעיקר את השירים החברתיים יחסית של פונץ׳: "הקומוניסט", "פינוקיו בירושלים", "שיטוט ברחובות", "צונאמי ציוני". בסוף היה גם "נדמה שישוב" המפורסם, כדי לפנק את הקהל.

פרופ׳ ניסים קלדרון, שנכח באירוע וכל שני שירים אמר כמה משפטים על חברה וכלכלה דיבר טיפה באריכות, אבל אמר דברים יפים ולא הלאה יותר מדי. הוא דיבר, למשל, על גיטרה – כמה גיטרה זה כלי נוח למחאה חברתית. בועז כהן, שבנוסף להיותו קלידן פונץ׳ הוא משדר ב-88 וכותב על מוזיקה בעיתונים, אמר גם הוא כמה דברים חברתיים. הוא המשיך את דברי קלדרון על הגיטרה וסיפר שהמכירות של גיטרות עלו בשלוש מאות אחוז בשנתיים האחרונות. חשבתי שזה ממש מגניב ומחאתי כפיים בהתלהבות. זה גרם לכל הקהל להסתובב אליי וגרם לבועז להביט עליי בתמיהה. כשבועז המשיך, הסתבר שלדידו זה לא בהכרח טוב, כי זה כנראה קשור לגיטאר הירו יותר מאשר למהפכה חברתית. יצאתי אולי מעפן, אבל אני חושב שאם כמה בודדים מאותם שלוש מאות האחוזים יהפכו למוזיקאים מוכשרים, יצא מזה משהו טוב. חוץ מזה, כהן קרא ליושבים בקהל לא לוותר כשכותבים בעיתונים דברים שלא נראים להם ולכתוב לעורך מכתבים על כל דבר – על חוסר החשיבות של הנושאים המסוקרים – רכילות כוכב נולד כנגד פשע מאורגן או פערים חברתיים, ואפילו על שפה רדודה וחוסר הגהה. טוב, תראו מה זה, את זה אני כבר עושה.

האירוע נערך ב"קפה אברם" ליד מרכז כלל ברחוב יפו. מי שלא מכיר את הבירה, מרכז כלל הוא בניין משרדים מכוער וגבוה מדי עם קניון מוזנח כמעט לחלוטין בקומות התחתונות. מי שמצפה לסוף ימי הקפיטליזם יכול כנראה לדמיין שבערך כך זה ייראה. אבל קפה אברם הוא ההפך הגמור מזה – זהו מקום קטן עם אוכל טעים, מלצרים נחמדים ובמה צנועה למופעים. שעשע אותי לראות את החרדים הרבים העוברים ליד חלונות בית הקפה ומציצים בסקרנות. למקום, אגב, יש תעודת כשרות של הרבנות.

אחרי ההופעה של בבליקי התקיימה באותו מקום הופעה של אבטה בריהון, זמר וסקסופוניסט נהדר ממוצא אתיופי. סגנון הסקסופון שלו ג׳זי ואמריקאי; יש מי שמשווה אותו לג׳ון קולטריין, מה שדי נכון. ואילו המקצבים והשירה – אתיופיים לגמרי. אני לא באמת יודע לתאר את זה במונחים מוזיקליים – זה שונה מאוד מ"מוזיקת העולם" ממערב אפריקה, המוכרת יותר לציבור (נו, יקה יקה). אבל זה לא ממש משנה, כי זה פשוט יפה. בריהון שר באמהרית ואחרי כמה שירים המתופף שלו תרגם קצת לקהל והסביר שמדובר בשיר על מישהו שאהב בחורה והיא עזבה אותו והוא מתגעגע אליה. זה היה די ברור גם בלי ההסבר, כי בריהון הכניס לשירה ולכל הנוכחות הבימתית כמויות עצומות של רגש שלא דורשות תרגום.


ולרשומה הזאת קוראים דוחק, כי רציתי שוב לכתוב כמה מילים על "דוחק השיר" שהזכרתי לפני כמה רשומות והדגמתי על ידי שיר של שלום גד. (שלום גד הוא שותף מוזיקלי קרוב מאוד של יוסי בבליקי, אבל זה עניין מקרי לגמרי.) האלבום האחרון של פונץ׳ "פינוקיו" הוא מקרה נדיר, אולי יחיד, של אלבום פופ ישראלי עם שירים מקוריים וחדשים שמודפסים בחוברת התקליטור בניקוד מלא. מדובר בתאווה לעיניים שאוהבות דפוס עברי יפה, וגם עולות מהעניין הזה כמה שאלות מסקרנות על עברית חדשה. ניקח למשל את השיר "פינוקיו בחלל":

קֶשֶׁת, שָׁמַיִם, מֶרְחַק אֶצְבָּעוֹת, אֲנַחְנוּ לֹא נְעַכֵּב אֶת הֶעָתִיד
מַתֶּכֶת עַל בַּד שָׁחֹר
קָרְבָּן רָצָה לַעֲלוֹת
וְהִתְרַסֵּק עַל טֶקְסָס פָּלַסְטִין

לא בדקתי מילה מילה את כל החוברת, אבל נראה לי שעודד שחורי, שניקד את החוברת של "פינוקיו", עשה עבודה מדויקת. אז איפה הוא בכל זאת טעה? בבליקי שר:

אֲנֲחְנוּ לֹא נְעַכֵּב אֶת הָעָתִיד, הָעָתִיד.

וְהִתְרַסֵּק עַל טֶקְסָס פָֿלַסְטִין, פָֿלַסְטִין.

כלומר: יוסי בבירור שר "הָעָתִיד" בצליל a ולא הֶעָתִיד בצליל e, והוא גם חוזר על המילה כמה פעמים שלא יישאר לנו ספק. הניקוד בסגול נכון לפי המקרא, אבל ההגייה הנפוצה היום של ה׳ הידיעה היא ההגייה ב-a ונדמה לי שהאקדמיה אפילו אישרה אותה כהגייה תקינה, אם כי אני לא מצליח למצוא לזה מקור כתוב. בכל אופן, כאן יש מקרה של דוחק השיר, משום שמדובר בחרוז מול פָּלַסְטִין, מילה שהמבנה שלה הוא a-a-i ולא e-a-i.

חוץ מזה, יש בעיה עם הניקוד של המילה פָּלַסְטִין עצמה – שחורי ניקד לפי הכללים היבשים של בגדכפ"ת בראש מילה, ואילו בבליקי כנראה מתכוון לעיירה פלסטין בטקסס, אבל בכוונה הוגה את שמה כמו בערבית – בפ"א רפה, וזה ראוי להשתקף בניקוד – פָֿלַסְטִין.

והנה דוגמה אחרת, שבה הדוחק פחות מובהק:

"אֲנִי לֹא עָשִׂיתִי שׁוּם דָּבָר רַע,
בְּסַךְ הַכֹּל נִמְצָא הִגָּיוֹן,
אֲנִי לֹא נִסִּיתִי לִתְפֹּס כּוֹתֶרֶת
אוֹ לְסַדֵּר לִי כְּפוּלָה בִּ'ידִיעוֹת אַחֲרוֹנוֹת'"

ומה שיוסי שר באמת זה:

"אֲנִי לֹא עָשִׂיתִי שׁוּם דָּבָר רַע,
בְּסַךְ הַכּׁל נִמְצָא הִגָּיוֹן,
אֲנִי לֹא נִסִּיתִי לִתְפֹּס כּוֹתֶרֶת
אוֹ לְסַדֵּר לִי כְּפוּלָה בִּ'יְּדִיעוֹת אַחְרוֹנוֹת'"

יוסי הוגה בבירור "בִּ'יְּדִיעוֹת אַחְרוֹנוֹת'" ולא "בִּ'ידִיעוֹת אַחֲרוֹנוֹת'". הניקוד בחיריק מסורתי יותר, אבל ההגייה הנפוצה היום היא ההגייה בשווא. יש כאן בעיה, כי מצד אחד, בלי קשר ליו"ד קשה לשים שני שוואים בראש מילה, והשווא של הב׳ אמור להתחלף לחיריק, והיו"ד של ידיעות מסבכת את העניין עוד יותר; אבל מצד שני מדובר בשם פרטי – "ידיעות", שהנטייה הטבעית היא לבטאו בלא שינויים. לא נראה לי שאקדמיה נתנה את דעתה לבעיה. בשיר הזה די נחוץ לבטא שתי הברות – be-ye-di-ot-akh-ro-not, שיהיה חרוז קצבי מול nim-tsa-hi-ga-yon. אבל זה לא עניין מובהק של שירה, צריך להקשיב לשיר כדי להבין על מה אני מדבר.

לבסוף, הנה דוגמה שאין בה כמעט עניין של דוחק השיר. השיר "כמה זה יפה כשאנחנו יחד" מנוקד בחוברת על פי הדקדוק:

זֶה קְצָת בְּיַחַד
וּקְצָת לְבַד
וְכַמָּה זֶה יָפֶה כְּשֶׁאֲנֲחְנוּ יַחַד.

יש כאן פעמיים ו׳ החיבור שמנוקד נכון – וּקְצָת, וְכַמָּה. אבל יוסי הוגה בשתי הפעמים: וֶקְּצָת, וֶכַּמָּה. אולי אפשר לדבר כאן על הקבלה לצליל e של "זה" בשורה הראשונה, אבל זה קלוש למדי. אם הייתי דקדקן מימי הביניים, הייתי כנראה פוסל את הטעות הזאת, אבל אני בלוגר מתקדם בימינו אנו, ולכן אני חושב איך להכשיר את זה. נראה לי שאפשר פשוט לאשר לנקד את ו׳ החיבור בסגול עם דגש אחריו. הערות יתקבלו בברכה.

על אף כל האמור לעיל, כל הכבוד לפונץ׳ ועודד שחורי על ניקוד חוברת האלבום שלהם. כן ירבו.