שירה היא אחד הגורמים החשובים בקביעת תקן ספרותי לשפה.

איך יודעים שאפשר להפסיק להתבייש בשגיאות בדיבור בעברית? כששירה לא תואמת את כללי הדקדוק, אבל תואמת את הכללים העתיקים שקובעים מה זה שירה יפה – אלה לא שגיאות.

"תהיה בסביבה", שלום גד:

כְּשֶׁתִּגְמֹר לַעֲבֹד, תִּלְבַּשׁ עֲנִיבָה
וְתִהְיֶה בַּסְּבִיבָה, תִּהְיֶה בַּסְּבִיבָה,
וֶכְּשֶׁתִּגְמֹר לַאֲסׁף קְלָפִים לְשָׁנָה,
תִּהְיֶה בַּסְּבִיבָה, תִּהְיֶה בַּסְּבִיבָה,
כִּי אַתָּה אוֹהֵב אוֹתָהּ.

לֵךְ תָּבִיא תַּפְרִיטִים בְּשֶׁבַע שָׂפוֹת
וְתִהְיֶה בַּסְּבִיבָה, תִּהְיֶה בַּסְּבִיבָה,
וְלֵךְ תָּבִיא פֵּרוֹת יָם בֶּשְׁתֵּי מְזְוָדוֹת
אֲבָל תִּהְיֶה בַּסְּבִיבָה, תִּהְיֶה בַּסְּבִיבָה,
כִּי אַתָּה אוֹהֵב אוֹתָהּ.

גם אם שלום גד היה משורר שכותב ולא זמר, עדיין היה צריך לנקד את המילים המודגשות לא לפי התקן הדקדוקי. מדוע? כי בשירה טובה יכולים להיות חרוזים לא רק בסופי שורה אלא גם במקומות אחרים:

  • לפי הדקדוק נכון לנקד וּכְשֶׁתִּגְמֹר; אבל אז נשברת ההקבלה הצלילית עם כְּשֶׁ־ בשורה הראשונה.
  • לפי הדקדוק נכון לנקד לֶאֱסׁף; אבל זה נשברת ההקבלה הצלילית עם לַעֲבֹד.
  • לפי הדקדוק נכון לנקד בִּשְׁתֵּי; אבל זה נשברת ההקבלה הצלילית עם בְּשֶׁבַע. (בחוברת כתוב "בשתי" ובשיר המוקלט אני בכלל שומע שגד שר וְשְׁתֵּי ואין לי הסבר לזה.)

אפשר לקרוא לזה "דוחק השיר": חריגה מהדקדוק לשם יופי השיר. אבל ברור הרי שמדובר ביותר מזה – בעברית מדוברת רוב הזמן לא אומרים וּכְשֶׁ־, אלא וֶכְּשֶׁ־. השמרנות אומרת שצריך לומר וּכְשֶׁ־, אבל השירה נותנת לגיטימציה לוֶכְּשֶׁ־.

שלום גד מופיע באוגנדה בירושלים ביום שלישי ה-30 ביוני.