כשהייתי בן אחד עשרה וכבר למדתי קצת דקדוק עברי, אבל לא הייתי מנוסה מאוד בדיבור, דיברתי עם ילדה אחרת בעברית ואמרתי לה שאני עצוב כי כלבתי חולה. היא לא הבינה אותי.

נטיית השם – כלבי, כלבך וכו' – כמעט נעלמה מהעברית המדוברת. המילים אחותי, אשתי ובעלי שורדות יפה, אחי קצת פחות, ואילו אמי ואבי כבר לא מופיעות בדיבור.

למה בעצם? אולי כי דוברי רוסית ויידיש שהחיו את העברית לא היו רגילים לזה והיה להם קל יותר לתרגם בראש мой ומי‍יַן – שלי.

ואולי גם כי הנטייה קצת קשה. אבל עובדה – ערבים לא רואים בזה בעיה ומדברים יפה מאוד עם נטיות.

יש לזה יתרון מעבר לשימור העברית הישנה: זה מקצר את הדיבור. לְמָה זה טוב? להודעות סמ"ס. אם אני יכול לכתוב כלבתי במקום הכלבה שלי, חסכתי ארבעה תווים, ובהגבלות החמורות שיש בסמ"ס, זה לא מעט.

כנ"ל לגבי המילה ההולכת ונעלמת "אמש" – זה קצר בשמונה תווים שלמים מ"אתמול בלילה"! לא שימושי?