הבלוג הזה בן שנתיים.

פעם כתבתי רק בלוג באנגלית והייתי יחסית פורה. התחלתי באנגלית, כי לא היה שום אתר בלוגים שעבד טוב בעברית וידעתי אנגלית טוב, או כך לפחות חשבתי.

התחלתי לכתוב בעברית, כי הרבה אנשים – לפחות שניים – ביקשו שאכתוב בעברית, וגם כי רציתי לכתוב על מה שאני עושה במוזיקה עם מירון צברי והגעתי לכלל מסקנה שעל זה רלוונטי לכתוב בעברית. הדבר העיקרי שהצלחתי לעשות מאז בתחום המוזיקה זה הופעה מצוינת בקולטורה ולצערי לא הרבה יותר. אבל העתיד אולי ורוד יותר.

אבל המשכתי לכתוב בעברית. ועם הזמן עברתי לכתוב בעיקר בעברית ודי זנחתי את הכתיבה באנגלית. (התחלתי לכתוב קצת גם ברוסית ובקטלאנית, אבל אלה דברים צדדיים.) על פוליטיקה, על לשון, על חינוך, על רוסיה, על דת, על עצמי. החלפתי מאז שתי עבודות. בנוכחית, שאין לי מילים לתאר כמה אני מרוצה ממנה, אני עושה דברים שבהחלט קשורים לחלק מהדברים האלה, מה שאי אפשר לומר על הקודמות. התחלתי ללמוד לתואר בלשון העברית באוניברסיטה והתחלתי באיחור רב לקרוא ספרות עברית טובה. הכותרת "אמיר אהרוני למד עברית, אמיר אהרוני למד עברית" קיבלה משמעות חדשה שלא ציפיתי לה כשכתבתי אותה לראשונה בצחוק. (אגב, מישהו רוצה לנחש למה היא כתובה בצורה כפולה כזאת?)

אז רוב הדברים החשובים שקרו בחיי בשנתיים האלו קשורים בצורה זו או אחרת לכתיבת הבלוג הזה. לא רק הם גרמו לכתיבת הבלוג, אלא עצם קיומו גרם לכך שהם יקרו. אז בהחלט אפשר לומר שהבלוג הזה שינה את חיי. למשל הרשומה הזאת על בודק האיות העברי שינתה את חיי. תודה לתומר כהן, תודה ושוב תודה.

אז הנה כך, הבלוג הקטן הזה, עם כותב חובבן ומעט קוראים משנה דברים ואני מקווה שהוא ישנה לא רק את חיי, אלא גם כל מיני דברים אחרים בעולם. נחמד לשנות דברים.