כדי להגן על מעמדה של השפה הקטלאנית ולהפיץ אותה ואת ספרותה בעולם, מפעילות הממשלות של קטלוניה, האיים הבלאריים ואנדורה את מכון רמון ליול. עשיתי היום מבחן של רמה שלישית בידיעת השפה מטעם המכון. זה לקח שבע שעות נטו – הבנת הנקרא, תרגילי דקדוק, הבנת הנשמע, כתיבת שני חיבורים ודיבור. היה מתיש, אבל כמו כל דבר שקשור לקטלאנית – כיף. מהניסיון של הרמה הקודמת, התוצאות יגיעו בעוד הרבה חודשים.


השפות הרשמיות של הרפובליקה של קירגיזסטן הן קירגיזית ורוסית. הרוסית – מורשת של שנים ארוכות של שליטה סובייטית, והקירגיזית – בת דודה של טורקית ויש בה ספרות לא רעה. כתב בה, למשל, הסופר הנודע צ'ינגיז אייטמטוב, אם כי את יצירתו הידועה ביותר "והיום איננו כלה" הוא כנראה כתב ברוסית. מכיוון שהוא בכל זאת הסופר הידוע ביותר מהארץ הזאת ומכיוון שכתב גם בקירגיזית, אולי יום אחד יקימו בקירגיזסטן מכון על שמו.

בינתיים אחד הדברים שעושים בקירגיזסטן כדי להגן על מעמדה של השפה הלאומית, הוא דרישה מכל מועמד לנשיאות הרפובליקה לעבור בהצלחה מבחן בידיעתה. והנה, הנשיא המכהן קורמנבק בקייב, שמבקש להתמודד לכהונה שנייה ניגש למבחן בקירגיזית ועבר אותו בהצלחה. המבחן בנוי משלושה פרקים: חיבור בכתב על מצע הבחירות של המועמד, סיפור על המצע בעל פה, וקריאה "מלאת הבעה" של יצירה ספרותית בשפה. מי שעושה יותר משתים עשרה שגיאות במבחן, לא מורשה לרוץ בבחירות. הנשיא בקייב עשה שלוש שגיאות – כולן בפיסוק.


וכאן אנחנו מגיעים לחלק המעניין באמת של הרשומה הזאת: איך לומדים בישראל לפסק? אני זוכר שלימדו אותי בסביבות כיתה ח'-ט' תחביר – נושא, נשוא, תיאור, לוואי, תמורה. על פיסוק לימדו אותנו מעט מאוד. ברוסיה, לשם השוואה, מתחילים ללמוד פיסוק בכיתה ב' (כך לפחות היה בזמני) וממשיכים גם בתיכון. בישראל בקושי מלמדים לפסק. וגם כללי הפיסוק שקבעה האקדמיה לא חד משמעיים ונותנים חופש החלטה – בפסוקית "קצרה" אפשר לוותר על הפסיקים, אבל לא מוגדר כמה קצרה. כתוצאה מהדברים האלה הפיסוק בעיתונים ואפילו בכתיבה רשמית, כגון מכתבים מעירייה, אינו אחיד ולעתים מתמיה ומפריע לקריאה. בכתיבה אישית ולא מקצועית – דואר אלקטרוני, פורומים, טוקבקים – המצב, כמובן, גרוע עוד יותר. יש אנשים שבכתיבה האישית שלהם לא מפסקים בכלל, ולעתים משמיטים אפילו נקודות בסוף משפט.

אבל לא, לא להתלונן על מצב החינוך אני רוצה הפעם, אלא להבין את הסיבה לכתיבה כזאת. הנה דוגמה למשהו שכבר הפך לתופעה: פסיק אחרי נושא הפסוקית, גם כשהיא לא מורכבת, למשל: "אוכלוסיות במצב סוציו-אקונומי נמוך, מוותרות על תרופות וטיפולים בשיעור כמעט כפול מהאוכלוסיות המבוססות" (לתושבי הצפון קשה לשלם על טיפולים רפואיים, מיטל יסעור בית-אור, ynet, היום) או ססמת בחירות של ש"ס מ-2003: "ילד רעב, לא לומד". איך אני יודע שזו תופעה? לקח לי מעט מאוד זמן למצוא דוגמה מהעיתון של היום? – תופעה.

כשאני שואל אנשים מכל מיני גילאים ומגזרים לפי מה הם מוסיפים פסיקים לכתיבה שלהם, כמעט כולם אומרים: "לפי המקומות שבהם צריך לעשות הפסקה". טוב, מכאן השם פסיק. אבל מאחורי זה אמור להיות היגיון כלשהו. איזה? איך אתם, קוראי הבלוג שלי, מפסקים? איפה אתם עושים הפסקות במשפט? האם בכל הפסקה אתם מוסיפים פסיק, או שמפלים בין הפסקה להפסקה?


אם יש ברשומה הזאת שגיאות כתיב או פיסוק, אנא ספרו לי.