הרבה פעמים הדבר העיקרי שחסר זה שרשרת של קבלת החלטות במקום שרשרת של ביצוע.

מישהו שישים לב לטעות, לשטות, לדבר מה יוצא דופן. שיגדיל ראש טיפ-טיפה. שישאל "למה?"

מעריב מספר על איגרת המילואימניקים ותעלומת המסר החתרני. חיילת גרפיקאית חסכה לעצמה עבודה והשתמשה בפרסומת לספר כדי לעצב מעטפה חומה חדשה שבה יישלח דואר למילואימניקים. ועל המעטפה הופיעה מסר מוזר: לא "הדלק אורות ביום" ולא "אל תדבר על נושאי צבא ברכבת", אלא "הישרדות היא מילת המפתח שיש לזכור לא ניצחון לא כיבוש רק הישרדות".

חיילת השתמשה בפרסומת כדי להכין מעטפה צבאית ולא שאלה את עצמה אם זה בסדר לכתחילה. וגם לא הסתכלה על התמונה לפני ששלחה אותה להדפסה. והמפקד שלה לא בדק את זה. (כשאני חושב על זה, סביר להניח שהוא יותר צעיר ממני.) ובבית הדפוס הצבאי מפעיל המכונה לא שם לב שעל המעטפה כתוב משהו מוזר. ובבית הדואר הצבאי לא שמו לב לשום דבר מוזר.

זה תעשייתי, הם יגידו. אנחנו רק מעבירים הלאה את מה שמגיע. אבל לא עולה לכם שום שאלה? לא מתעוררת בכם שום סקרנות? לא מעניין אתכם לנסות להשלים את המשפט: "הדבר הזה כתוב פה כי…"?