במעריב כתוב שיש תופעה בקריות: התלמידים מסרבים ללמוד ערבית.

חשבתי שיהיה כתוב שם שבקריות חזקות במיוחד תנועות נוער ימניות. או שאולי יש שם כמה תלמידים שניסחו איזה מכתב ובמעריב קראו לזה "תופעה".

לא ולא: סתם לילדים אין חשק ללמוד ערבית. מה החדשות בזה? מה התופעה? בישראל למדתי בשלושה בתי ספר שונים מאוד – כמה חודשים בכיתה ז׳ בבי״ס חוף הכרמל בקיבוץ מעגן מיכאל, אחר כך עד אמצע ט׳ בישיבה תיכונית יבנה בחיפה, ועד סוף י״ב בתיכון מקיף נשר. באף אחד מהם לתלמידים לא היה חשק ללמוד ערבית.

בית הספר הקיבוצי לכאורה אמור להיות שמאלני ואחוות עמים וכל זה, אבל לאף אחד שם לא היה זין לערבית וכל התלמידים היו בהלם מכך שהכנתי את כל שיעורי הבית בערבית ובשיעורים משעממים (כגון מתמטיקה) התאמנתי בכתיבה בערבית בשולי המחברת. בבית הספר הדתי בכלל לא למדו שפה שנייה ותלמידים אחדים אפילו גילו כלפי ערבית שנאה ממש, מה שציער אותי וגרם לי להתבייש שאני נמצא שם. (לשם ההגינות אציין שהיו בבית הספר הזה גם הרבה דברים טובים.)

בתיכון מקיף נשר, שהוא סתם בית הספר עירוני ממלכתי, אם כי לא כל־כך רע, למדו ערבית ספרותית ומדוברת. הגעתי אליו באמצע כיתה ט׳ ואחת השאלות הראשונות ששאלתי הייתה אם לומדים שם ערבית. אמרו לי שכן, אבל שאני לא חייב, כי אני עולה וכי לא למדתי ערבית בז׳ וח׳. מה לעזאזל הקשר לכך שאני עולה?! התעקשתי שאני רוצה ללמוד בכל זאת, אז אמרו לי "בסדר, אתה יכול ללמוד ערבית מדוברת".

זאת הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי במושג "ערבית מדוברת". הסתבר שהתלמידים הגרועים נשלחים ללמוד מדוברת והטובים לספרותית. לא זלזלתי במדוברת, אם כי ביאס אותי קצת שספר הלימוד כתוב באותיות עבריות, אבל בעיקר סבלתי מכך שפשוט לא לומדים שם ממש כלום, כי התלמידים ממש לא מעוניינים להקשיב למורָה וכל הזמן מדברים. זה קורה בהרבה שיעורים בבתי ספר ישראליים, אבל שם זה היה קיצוני. איך היא סבלה את זה אין לי מושג. אז ביקשתי ממרכזת השכבה שתיתן לי ללמוד ספרותית והיא ניסתה לשכנע אותי לוותר על זה. למזלי עמד לידנו אברהם שי, המורה לערבית ספרותית. הוא שמע את שיחתנו והציע לתת לי שיעורי השלמה בבקרים.

אז במשך כמה חודשים בכוונה קמתי מוקדם במיוחד – ומי שמכיר אותי אמור לחשוב שאני משקר עכשיו! – ונפגשתי לפני תחילת יום הלימודים עם המורה הנהדר אברהם שי. בחודשיים השלמנו חומר של שנתיים וחצי – לא כי אני כל־כך חכם, אלא כי שאר התלמידים למדו מעט מאוד בכל הזמן הארוך הזה ולי פשוט היה קצת חשק. אז בכיתה ט׳ הוצאתי קרוב למאה בערבית וכולם באו אליי ללמוד לפני מבחנים ובמבחנים עצמם העתיקו ממני. אפילו ראיתי שמישהו יושב לידי, מעתיק ממני ומעביר לאחרים את התשובות בפתקים.

לקראת כיתה י׳ הייתי צריך להחליט איזה מקצוע אני רוצה להרחיב – פיזיקה, ביולוגיה, כימיה, ספרות או ערבית. אני כמובן רציתי ערבית, אבל מרכזת השכבה אמרה לי – "מה פתאום?! אתה צריך ללמוד פיזיקה!" ונכנעתי ללחץ והרחבתי פיזיקה וסבלתי מזה מאוד. לערבית – ניחשתם נכון – הם שלחו את התלמידים החלשים. פגשתי כמה מהם אחר כך ברכבות כשנסעתי לצבא – הם שירתו בחיל הים, החימוש, התחזוקה, ולא במודיעין. (אני אוהב להשתעשע במחשבה הבאה: אותי אולי היו לוקחים למודיעין, ואז כנראה לא הייתי פוגש את הדר, אז אולי יצא מזה משהו טוב.)

רוצים דוגמה עוד יותר חזקה? קראתי מאמר אקדמי על רשת יד ביד,1 שבה אמורים ללמד תלמידים יהודים וערבים יחד בעברית ובערבית. מחברי המאמר – פרופסור ושלושה דוקטורים יהודים וערבים – ניסו במשך כמה חודשים לנתח את ההתנהלות של בתי הספר האלה. מתוך ההנחה שלימוד הדדי של השפות אמור לקדם הבנה בין העמים ולהפחית את האלימות, הנחה שמגובה בהערות שוליים עם הפניות למאמרים אחרים, המחברים התמקדו בשאלה – כמה ערבית מצליחים ללמוד שם התלמידים היהודים? הממצא חד משמעי: לא הרבה. המורים והתלמידים הערבים יודעים עברית; רוב המורים היהודים לא יודעים ערבית ולא כל כך מעוניינים ללמוד. וזה בבתי ספר שבהם הערבית אמורה להיות במרכז; אז לְמָה נצפה מבתי ספר ממלכתיים רגילים?

אז רבותיי, אין שום דבר חדש בכך שתלמידים לא רוצים ללמוד ערבית. הם לא מסרבים. מלמדים אותם רע, מפריעים לאלה שכן רוצים ללמוד ובאופן כללי מתייחסים למקצוע בחוסר רצינות מעורר פליאה.

לפי חישוב פשוט, אם עכשיו יחליט שר החינוך לעשות את המהפכה הנחוצה ולהתחיל ללמד ערבית כמקצוע ליבה, את כל התלמידים, כמו שצריך, והחל מכיתה ב׳, אז בעוד ארבעים שנה כמה מהילדים שהתחילו ללמוד ערבית עכשיו יהיו מנהיגי ישראל ויתחילו סוף סוף לנהל משא ומתן לשלום עם הערבים שלא יהיה דו־שיח של חירשים. מכיוון שזה כנראה לא יקרה בשנה הבאה, אל תצפו לשלום לפחות בחמישים השנה הקרובות. עצוב, אבל נכון.

האם אני כהרגלי מוצץ דברים מהאצבע, טועה ומטעה? אשמח יותר מתמיד לקבל תגובות.


1 Muhammad Amara, Faisal Azaiza, Aura Mor-Sommerfeld, Rachel Hertz-Lazarowitz: The Program for Bilingual Education. Hand in Hand Schools: Teaching Programs. תודה רבה ליהודה רונן שסיפק לי את המאמר הזה.