כשהייתי בצרפת, מעט מאוד אנשים ידעו אנגלית והצרפתית שלי הייתה ממש לא משהו (גם היום, לצערי). כן ידעו אנגלית רוב העובדים בסוכנות להשכרת רכב (יורופקאר) – אתם אולי חושבים שזה הגיוני, כי הם אמורים לעבוד עם תיירים, אבל מה תגידו על זה שבאחד מבתי הכול בו הגדולים בפריז, שכל מדריכי התיירים ממליצים להיכנס אליו, יש דלפק בכניסה שמעליו מתנוסס שלט גדול – Welcome Desk – ואף אחת מהנשים שעובדות בו לא יודעת אנגלית?

אז בכל מקרה, לעובד יורופקאר שאני זוכר הכי טוב קוראים סילבן. הוא דיבר אנגלית ברורה על אף המבטא הכבד, ואת שמו ביטא, כמו שאמר ידיד אחד שלי, "דרך האוזניים" – סילבןןןן. (אותיות לא באמת יכולות להעביר את זה.) ואני זוכר אותו, כי כשהחזרתי את הרכב, שכחתי בו שקית עם עשרה תקליטורים. אחרי שעה שמתי לב לזה כשאני כבר ברכבת באמצע הדרך מפריז לסטרסבורג. אז התקשרתי אליו והוא היה מאוד נחמד והבטיח לשמור לי את השקית לכשאחזור. ושמר. אז תודה לך, סילבן.

זה לא היה סילבן שלום.

סילבן שלום הוא חבר כנסת מהליכוד, ואין לי שום סיבה מיוחדת לחבב אותו. שמעתי שהוא העביר איזה חוק שמיטיב עם אנשים שלומדים במכוני פסיכומטרי; זה כנראה דבר חיובי. אבל חוץ מזה שמעתי שהוא בעיקר ליכודניק עסקן מהסוג שגורם להמון ישראלים למאוס בפוליטיקה, אבל איכשהו מצליח להיבחר שוב ושוב.

ועכשיו קראתי משהו חמוד נורא, שהוא אמר פעם. שימו לב לתום: "עכשיו אנחנו מדברים על השפה הערבית ומתברר שכל סיפור משה, עכשיו אנחנו נמצאים בספר שמות, כל סיפור משה מופיע כולו בקוראן מההתחלה ועד הסוף. כל הסיפור של משה, עם היציאת מצרים, כל הדבר הזה מופיע בקוראן זה לא יאמן." (מתוך דיון בוועדת החינוך, התרבות והספורט ב-2007-01-15 על הקמת האקדמיה ללשון ערבית; הקישור לקובץ RTF.)

איזה חמוד.

את החוק, מסתבר, הציע הרב מיכאל מלכיאור; עליו ברשומה הבאה, שאכתוב אחרי שאסיים לכתוב עבודה שהתאריך הסופי להגשתה קרוב משהייתי רוצה לחשוב.