היום בידיעות אחרונות: "זה לא המצב רוח למצדה."

כך חולפת התהילת עולם של הכלל לפיו ה' הידיעה באה במילה האחרונה בסמיכות. זו לא שיחת טלפון ברכבת, לא אתר ביטוח לאומי, ולא מוסף נוער – זה נחום ברנע, אחד מבכירי העיתונאים בשפה העברית.

ואולי זה כבר נכתב על ידי עיתונאים בכירים ואני לא ראיתי.

כמה דברים פעוטים לכאורה שכדאי לשים לב אליהם: לא כתוב "המצברוח". זה לא כתוב עם שום מקף ("המצב־רוח"). אין לפני הצירוף הזה את מילת היחס "את", שאפשר לומר עליה בזהירות שהיא מתנה איזה שהוא יידוע אחריה. למשל – ב"הרס לי את המצב רוח" ה"את" יכול לגרום לכותב לרצות נורא לכתוב את הה"א, אבל זה לא המצב פה. מה שכן, "מצברוח" זו כנראה סמיכות כה נפוצה, שגם השיר הידוע עם השורה "מצב הרוח ישתפר מחר" לא יגרום לאנשים לדבר על פי הכללים. (המם, מזמן לא שמעתי אותו.)

בקיצור, אם לנחום ברנע מותר, לכולם מותר.