קראתי את הספר "כיכר היהלום" מאת הסופרת הקטלאנית מרסה רודורדה. אני יודע לקרוא קטלאנית לא רע, אבל קראתי אותו בעברית, בתרגומו היפה של רמי סערי. (גילוי נאות – הכרתי את רמי בוויקיפדיה והתכתבתי אתו קצת.)

הספר אכן ראוי לשבחים הרבים שנכתבו עליו – מרגש ומיוחד. אולי אכתוב על זה פעם בפירוט. ואני מרגיש בר מזל גדול שאני יכול לקרוא אותו בשפת המקור.

אבל רציתי לומר משהו אחר. אחרי שסיימתי לקרוא אותו, חיפשתי ביקורות. אותי יותר מעניין לקרוא את הביקורות אחרי קריאת הספר. רות אלמוג כותבת בהארץ על הדמות הראשית הבלתי השכחת: "היא כל כך מזכירה לי את עצמי ואת חברותי, עד שהקשר שלי אליה נעשה קשר גורדי."

"קשר גורדי", למיטב ידיעתי, הוא קשר סבוך שקשה להתיר אותו, אבל קל לחתוך אותו בכוח. איך זה בעצם קשור?