(כבר כתבתי על זה פעם באנגלית.)

משנת 1998 עד שנת 2005 שירתּי בצה"ל. תרמתי דם כל חצי שנה כשמד"א היו מגיעים לבסיס. אחרי שהשתחררתי הלכתי לעבוד ב-NDS. גם לשם היו מגיעים מד"א כל חצי שנה להתרים דם. אז תרמתי גם שם פעם אחת. כמה שבועות אחרי זה קיבלתי מכתב מבנק הדם. אין לי אותו לידי ואני מצטער אם אני כותב משהו לא מדויק, אבל למיטב זיכרוני המכתב אמר שבבדיקה מדגמית נמצא שבמנה שלי יש נוגדני הפטיטיס מסוג C; בבדיקה חוזרת נמצא שהבדיקה הראשונה הייתה שגויה – "false positive"; ולמרות זאת מבקשים שלא אתרום שוב. על המכתב הייתה חתומה מנהלת בנק הדם פרופ' אילת שנער.

קודם כל הלכתי לרופא משפחה וביקשתי שיעשו לי בדיקת דם פרטנית בקופ"ח. בבדיקה יצאתי בריא. אז התקשרתי למד"א וביקשתי הבהרה. האם אני חולה או בריא? ואם אני בריא, למה שלא אתרום שוב? ד"ר ורוניקה גנדלמן ענתה לי בסבלנות ובאדיבות שאני בריא, אבל זה הנוהל הבינלאומי בכל בנקי הדם שאפילו אחרי בדיקה שיוצאת חיובית באופן שגוי אסור לתרום עוד. התעקשתי לפשר הדבר. איך זה יכול להיות שכל כמה חודשים נציג של בנק הדם – לפעמים פרופ' שנער עצמה – עולה לשידור ברדיו ומתלונן שחסרות מנות דם מהסוג שלי ואת הדם שלי הם לא רוצים? היא אמרה לי שאין מה לעשות, אבל אני יכול להתקשר אליהם בעוד שנה.

התקשרתי אחרי שנה וקצת. הזכרתי לה את הסיפור. היא נזכרה ואמרה לי לנסות להתקשר בעוד שנה. "אבל זה מה שאמרת לפני שנה," אמרתי לה, "אני אחכה עכשיו עוד שנה?" אז היא אמרה לי לבוא לעשות בדיקה בתחנת מד"א. עשיתי. אחרי כמה ימים שוב קיבלתי הביתה מכתב באותו נוסח בדיוק.

התקשרתי לשם שוב ולא הופתעתי לקבל שוב אותה תשובה – "תתקשר בעוד שנה".

כל כמה זמן אני מקבל מכתבי שרשרת בדוא"ל על ילדים שזקוקים לתרומת דם מהסוג שלי. אני בודק אותם באתר "לא רלוונטי" ומסתבר שרובם כן רלוונטיים. אף פעם לא ניסיתי לפנות למשפחות האלה, כי אני חושש שתצא מזה רק באסה.

לפני כמה ימים שוב קראתי בעיתון פניה נרגשת מבנק הדם לציבור לתרום מנות מהסוג שלי. אז התקשרתי שוב. ושוב ענתה לי ד"ר ורוניקה גנדלמן. התחלתי לספר לה מי אני והיא נזכרה מהר מאד. "אני מצטערת, אין מה לעשות. זה הנוהל. אתה יכול לעשות שוב בדיקה, אבל תצא אותה תוצאה." אמרתי לה שהם הם מבקשים מאזרחים לפנות אליהם, אז איך ייתכן שפעם אחר פעם הם לא רוצים אותי אם הם יודעים שמדובר בבדיקה שגויה? אז היא גמגמה משהו ואמרה לי להתקשר … בעוד חצי שנה. "עד אז יהיה אולי מכשור אחר," אמרה.

אין לי מושג אם אני צריך לחשוד במשהו. כלומר אני יכול להעלות על הדעת שזה בגלל שעליתי מרוסיה וכל החברים שלי אומרים לי שזאת בטוח הסיבה. אבל אני אופטימיסט חסר תקנה שכזה. וגם די נאיבי. וגם – ובעיקר – סקרן. למה, למה? זה באמת המכשור? אז למה הגמגום של ד"ר גנדלמן? איך מתיישב הסירוב הזה בגלל סיבות ביורוקרטיות עם התחנונים שלהם בעיתונים וברדיו?

ובאמת שאין לי שום דבר נגד ורוניקה. סתם, זה היה שם מוצלח לרשומה.