לפעמים אנשים נוהגים להרעיף מחמאות מוגזמות על מישהו שכל הישגו בכך שהוא מחזיק בדעה שתואמת את דעתם של המחמיאים או עשה מעשה כלשהו שהם אהבו.

כשהלכה לעולמה שולמית הראבן, התקשר לרדיו איזה שהוא אזרח פרטי (זה היה בתכנית "יש עם מי לדבר" או משהו בסגנון). הוא הספיד אותה בהספד כואב ומחמיא מאוד. אני לא זוכר מילה במילה מה הוא אמר, אבל הוא החמיא לכישרון הכתיבה שלה, למנהיגות שלה, ליכולתה לבטא כל מיני דברים וכולי. קולו לא היה חנוק מדמעות, אלא רציני, והדיבור נשמע ספונטני ומתוכנן באותה מידה. בהמשך השיחה התברר שאותו האזרח במקרה גם שמאלני. האמת היא שאני חלש מאוד בספרות ישראלית, ואין לי מושג אם שולמית הראבן היא באמת סופרת טובה, אבל איכשהו אני מרגיש שהוא יותר הסכים עם דעותיה הפוליטיות, מאשר אהב את יכולתה לכתוב.

במאמר מוסגר, כמה שנים אחרי זה שמעתי ברדיו פעיל שמאל רדיקלי אנרכיסטי, שדיבר על זכותו להשתמטות מצפונית מהצבא. הוא היה כאילו נרגש, אבל דיבר בעיקר בפסקאות מוכנות של שניים-שלושה משפטים על ה"כיבוש", המצפון וכו', בקיצור – בססמאות, עד כדי כך שהמראיין (פרידמן? ברקאי? כספית? צרור?) נאלץ לקטוע אותו ולבקש שיאמר משהו מהלב ולא רק יצטט ססמאות. הוא נכשל – המרואיין המשיך לדבר באותו סגנון ואחרי עוד משפט או שניים נותק. קולו היה די דומה למספיד ההוא של שולמית הראבן.

השמאלנים של היום גם נזכרים בישעיהו ליבוביץ' ואומרים שהיה אינטלקטואל ענק, מנהיג וכו'. גם האתאיסטים הגדולים שבהם. ליבוביץ' עסק הרבה בנושא הדת, והיה דווקא קיצוני למדי בנושא: יהדות אצלו לא הייתה "תרבות", "מוסר", "היסטוריה", "לאום" אלא לפני הכול מצוות. בעצם הוא בכלל לא חיבב את המושגים "יהדות" ו"דת" והעדיף לומר "תורת ישראל" (אני זוכר שקראתי את זה באחד ממכתביו ואשמח אם מישהו יעזור לי למצוא את זה). המילה "תורה" מפחידה חילונים נורא, וכל הקטע המציק הזה של המצוות מרחיק חילונים מהמסורת, אבל מה – ליבוביץ' הביע התנגדות נחרצת ל"כיבוש", אז השמאלנים אימצו אותו, בעוד שלרבנים חרדים כמו עובדיה יוסף ויוסף שלום אלישיב הם בזים בוז עמוק, אף על פי שהם עוסקים באותו דבר – במצוות.

מכיוון שמזמן הפסקתי להסתיר את העובדה שבנושאי ארץ ישראל, ערבים, התיישבות וכיו"ב אני מחזיק בדעות שמכונות "ימניות", אני חייב להיות הוגן ולא רק לתת כדוגמה שמאלנים. ובכן, כשנפטר משה שמיר, קראתי עליו מאמרים באותו בסגנון. המספידים שיבחו אותו כמחזאי ועיתונאי, אבל במקרה כולם גם היו ימניים.

ועוד: פעם גם יצא לי לקרוא הספד קורע לב על "סופר דגול שזכה בפרסים, הוגה דעות, אחד מגדולי המנהיגים הרוחניים של רוסיה בעת החדשה". היה מדובר באדוארד וולודין, בכיר באגודת הסופרים של רוסיה. הוא מת בסוף 2001. אותו מאמר הספד הסתיים בערך במילים האלה: "בואו נקרא את המאמר האחרון של אדוארד וולודין, שעתה ניתן לראות בו את צוואתו הרוחנית". לא פחות. ובכן, צוואתו הרוחנית של וולודין מסבירה מדוע היהודים עמדו מאחורי פיגועי 11 בספטמבר. אחר כך הסתבר לי שאגודת הסופרים של רוסיה הסובייטית התפצלה לאחר תום העידן הסובייטי לשתי אגודות – אחת כללית יותר והשנייה "רוסית פטריוטית", קרי – אנטישמית. וולודין היה חבר בפלג ה"פטריוטי". באותו המאמר שכתב לפני מותו אפילו לא היה ניסיון לנתח את המצב הפוליטי הבינלאומי ולהסביר איך היהודים מנסים לסכסך בין העמים כדי להשתלט על העולם – הוא סתם היה ציטוט מילה במילה של הידיעות המפוברקות שפורסמו בעיתונות הערבית לאחר הפיגועים על כך שאריק שרון ביטל את הביקור שלו בניו יורק באותו יום, ועל כך שכל היהודים שעבדו בבנייני התאומים קיבלו התראה ברשת המחשבים הסודית של היהודים ולא באו לעבודה. והאיש שכתב את זה כונה "הוגה דעות" ו"מנהיג רוחני".

בקיצור, חוטאים בזה כולם ולא משנה מי טוב ומי רע.