חיפשתי בגוגל מידע על ויזות להודו, ומצאתי אתר של סוכנות כלשהי שכנראה עוזרת בזה תמורת תשלום. נכנסתי, התחלתי לקרוא ואז פתאום קפץ חלון והסתיר לי את הטקסט. בחלון הזה התנהלה שיחה שאני מעתיק אותה לכאן, ללא שום שינוי:

מתחבר לנציג שירות …

עדי: שלום … אני נציגת שירות וירטואלית באתר

עדי: אני רואה שאתה מתעניין בויזה לחו"ל, אפשר לדעת באיזה ויזה אתה מתעניין?

מבקר: מילא שהחלון הזה כנראה מזויף, אבל גם יש בו שגיאות. אוף.

עדי: האם אתה מעוניין שנחזור אליך עם ייעוץ מקצועי אישי וחינם?

מבקר: אני מעוניין שתתקנו "איזה ויזה" ב"איזו ויזה".

עדי: אנו יכולים להציע לך עצות מקצועיות והמלצות…

עדי: אני ממליצה שתדבר על זה עם אחד מנציגינו…

עדי: פשוט תקליד את שמך ומספר הטלפון שלך ואחד מנציגינו ישמח ליצור עמך קשר ולענות על כל שאלותיך

עדי: אתה רוצה שאחד מנציגינו יתקשר אלייך?

מבקר: "תקליד" זה זכר.

עדי: בסדר …

מבקר: "אלייך" זה נקבה.

עדי: אני מצטערת שאני פונה אליך בלשון זכר … ואני מתנצלת

מבקר: אולי תחליטו?

עדי: האם אתה בטוח שאינך מעוניין שנציג מקצועי יצור עמך קשר?

עדי: אני חושבת שנציג מקצועי יכול לעזור לך בהתלבטויות…

עדי: האם אתה מעונין?

מבקר: "אליך" זה זכר.

עדי: אוקיי

עדי: אני ממליצה שתדבר על זה עם אחד מנציגינו…

עדי: פשוט תקליד את שמך ומספר הטלפון שלך ואחד מנציגינו ישמח ליצור עמך קשר ולענות על כל שאלותיך

עדי: אתה רוצה שאחד מנציגינו יתקשר אלייך?

מבקר: "אתה" זה זכר. "אלייך" זה נקבה.

עדי: אני מצטערת שאני פונה אליך בלשון זכר … ואני מתנצלת

מבקר: גם מצטערת וגם מתנצלת?

עדי: סליחה. לא הבנתי למה אתה מתכוון?

מבקר: דוד אבידן כתב ספר בשם "הפסיכיאטר האלקטרוני שלי – שמונה שיחות אותנטיות עם מחשב". כדאי לך לקרוא אותו.

עדי: קוראים לי עדי. אני עוזרת וירטואלית.

עדי: האם אתה בטוח שאינך מעוניין שנציג מקצועי יצור עמך קשר?

עדי: אני חושבת שנציג מקצועי יכול לעזור לך בהתלבטויות…

עדי: האם אתה מעונין?

מבקר: אה!

עדי: בסדר

מבקר: פספסתי שכתבת בהתחלה שאת וירטואלית.

עדי: אני דמות וירטואלית. אני לא חכמה כמו בנאדם…

עדי: אבל אני לומדת דברים חדשים כל יום.

מבקר: לא שלא ניחשתי את ז, אבל בכל זאת.

עדי: בוא נחזור לשיחה שלנו.
מה אתה מחפש כרגע?

מבקר: אני מחפש את המתכנתים שלך. אני רוצה להגיד להם שאת עושה מלא טעויות בעברית.

עדי: אז, איך נוכל לעזור?

מבקר: אני אסתפק בזה שתתקנו את הטעויות.

עדי: בסדר …

מבקר: אה, ועוד משהו. תעשו שיהיה אפשר להזיז את החלון הזה ולא רק לסגור.

עדי: בוא נחזור חזרה לשיחה שלנו. איך אני יכולה לעזור לך?

התכנה הכי מפורסמת מהסוג הזה היא ELIZA, שלא השתנתה הרבה מאז שנות השבעים. לראשונה ראיתי הדגמה של זה בשנת תשעים ושמונה כששמעתי לראשונה הרצאה על תכנה חופשית; המרצה הראה את זה בעורך הטקסט החופשי המיתולוגי EMACS. ודוד אבידן עשה מזה ספר שלם.

והנה, היום היא קיבלה כמה התאמות לעברית שיווקית ומנסה לתת שירות ואולי אפילו מצליחה.

– „שלום, משפחת אהרוני?”

– „כן…”

– „אני מדברת עם אמיר?”

– „כן…”

– „אני מדברת מחברת פלאפון…”

– „כן…”

– „אני מבינה שאתם תושבי ירושלים?..”

– „לא.”

– „לא?”

– „לא.”

– „אה, טוב.”

שתיקה קצרה. לא שיקרתי – אני גר עכשיו במושב ליד ירושלים.

– „רציתְ למכור לי משהו וביאסתי אותָך.”

– „כן, משהו כזה.”

– „נו בסדר.”

אני לא תמיד מגעיל לסוכני מכירות.

ידידי סלוויק איבנוב מאוֹסֶטְיָה מציע פתרון לזה ולעוד מספר בעיות חברתיות של מסעדות: כשחברים באים לאכול במסעדה, כולם מוציאים את הטלפונים הניידים שלהם ושמים אותם בערֵמה בצד. הראשון שמוציא את הטלפון שלו מהערֵמה, לא משנה מאיזו סיבה, משלם על כולם. אם כל הסועדים עמדו בפיתוי ולא דיברו, לא צילמו את המנות, לא קיבלו אס־אם־אס ודואר, לא השוויצו בשדרוג שהם עשו בעצמם לאנדרואיד ולא בדקו מה קורה בטוויטר, פייסבוק, ו־ynet, כל אחד משלם על עצמו.

זה פותר את בעיית החשבון, את בעיית חוסר־הנימוס שבקריאת דוא״ל תוך כדי ארוחה עם חברים – משהו שגם אני חוטא בו הרבה, ואת בעיית ההשווצה בטלפונים.

סלוויק איבנוב דובר רוסית ויודע גם אנגלית, בולגרית, אספרנטו ואוֹסֶטִית – שפה איראנית שמדוברת באזור הקווקז, בין צ׳צ׳נית, גאורגית, צ׳רקסית ורוסית. אף שהוא רוסי, הוא הכותב העיקרי בוויקיפדיה האוֹסֶטִית. הוא גם פעיל בולט למדי בתנועת האספרנטו העולמית. הכינוי שלו באינטרנט – אָמִיקֶצוֹ, „ידידות” באספרנטו. סלוויק ביקר בישראל באוגוסט האחרון בוויקימניה – הכנס העולמי בנושא ויקיפדיה.

את הרעיון למשחק הוא קיבל מבלוג אנגלי, אבל אני קיבלתי אותו ממנו, ואם אתם שואלים אותי, מגניב בהרבה לקבל רעיון כזה מרוסי דובר אספרנטו ואוסטית מאשר מרקדן פֿאנק מקליפורניה.

ראיתי בעיתון פרסומת של חנות רהיטים עם הרבה סמלים של מותגים שהיא משווקת. אמרתי לעצמי: „בוא נראה אם אני מוצא פה אותיות ניקוד.” מי שלא יודע, אני קורא בשם „אותיות ניקוד” לתופעה של שימוש בניקוד עברי עם אותיות לועזיות.

ומצאתי:

ÇİLEK ROOM

רשמתי לעצמי להוסיף את זה לאוסף כשאגיע הביתה. הגעתי הביתה וגיליתי שטעיתי: הנקודה למטה היא לא חיריק, אלא ציור מסוגנן של האות הטורקית Ç, שצלילה צ׳, למשל בשם קבוצת הכדורגל Fenerbahçe – פנרבהצ׳ה. אין שום בעיה לצייר אותה ככה בטורקית ומי שיודע טורקית, יבין במה מדובר.

אם נתעלם מהבעיות הפוליטיות שהופיעו לאחרונה, ישראלים מתייחסים אל טורקיה באופן די חיובי: הם אוהבים לנסוע לחופשות בטורקיה, וגם מתעניינים מדי פעם בספורט טורקי. הבעיה היא שישראלים לא יודעים דבר פשוט מאוד ומועיל מאוד על טורקיה – האלפבית. כמובן, אי־אפשר ללמוד את כל השפה הטורקית מהר, אבל לא מזיק לפחות לדעת לבטא את האותיות.

האלפבית הטורקי מבוסס על הלטיני, אבל יש בו כמה התאמות שחלקן מפתיעות. ישראלים מכירים את האותיות הלטיניות בעיקר דרך השפה האנגלית, שמשתמשת בהן בדרך מוזרה ובלתי־עקבית במיוחד, ולכן כשהם מנסים לקרוא שמות טורקיים, הם עושים טעויות מביכות. למשל, עיתונאים ישראלים עדיין קוראים לראש ממשלת טורקיה מדי פעם „ארדוגן” במקום „ארדואן” (Erdoğan); כשנתפס מנהיג המחבלים הכורדים עבדולה אוג׳לן (Öcalan), העיתונאים כינוהו „אוקלן” או „אוצ׳לן”; וכשישראלים מחפשים רחוב באיסטנבול, הם אומרים „קאדסי” במקום „ג׳אדסי” (Caddesi).

מעבר להגייה נכונה, יש לזה גם משמעויות מעשיות. למשל, ידיד ישראלי שלח לי פעם דואר אלקטרוני ממחשב שהיה במלון אוֹל־אִינְקְלוּזִיב שהוא שהה בו. המכתב לא הגיע, כי הוא השתמש במקלדת טורקית, לא שם לב לכך שבטורקית יש הבדל בין I עם נקודה ובלי נקודה וכתב amır במקום amir (זה היה לפני ימי הג׳ימייל). בגלל זה הנקודה מעל האות İ בשם ÇİLEK היא חלק חיוני מהאות ולא רק קישוט.

אז הנה לשימושכם מדריך מזערי ופשוט לדברים שאתם צריכים לדעת על האלפבית הטורקי:

A – תמיד אָה.

C – תמיד ג׳, כמו בשם ג׳ורג׳. לא ק, אל ס, לא צ׳, אלא רק ג׳.

Ç – תמיד צ׳.

E – אֶה, לעולם לא אִי.

G – תמיד ג.

Ğ – זאת אולי האות הבעייתית ביותר, כי כל ספר על טורקית מתאר אותה אחרת. מה שבטוח הוא שזה לא ג. בדרך כלל זה משהו כמו א או ע או ה. העיקר – לזכור שזה לא ג.

I בלי נקודה, וגם אות קטנה: ı. זה צליל שבלתי־אפשרי לכתוב בעברית. זה קצת דומה ל־e במילה האנגלית boxes. זה גם הצליל שחלק מהאנשים עושים כשהם רואים תמונה של חתול חמוד:

בטורקית Iııııııı. ברוסית, ыыыыыыы. ובעברית אין איך לכתוב את זה.

İ, וגם אות קטנה: i. זה יותר דומה לחיריק העברי. כאמור, הדבר העיקרי שצריך לדעת על זה הוא שמדובר באות נפרדת ולשים לב לזה כשמקלידים במקלדת טורקית.

J – תמיד ז׳ כמו בז׳בוטינסקי.

Ö – עוד צליל שאי־אפשר לכתוב בעברית. זה כמו לומר אוֹ ולמתוח את השפתיים קדימה.

Ş – תמיד ש.

Ü – הצליל האחרון שקשה לכתוב בעברית. זה כמו לומר אוּ ולמתוח את השפתיים קדימה.

אז זהו – תלמדו ותעשו פחות פאדיחות. אם אתם מכירים עיתונאים, תפנו אותם לרשומה הזאת, כדי שגם הם יעשו פחות פאדיחות. מה שעוד יותר טוב, תפנו אותם לדף כללים לתעתיק מטורקית בוויקיפדיה; הוא לא מושלם, ואי־אפשר לעולם לכתוב כללי תעתיק מושלמים, אבל עדיף לדבוק בו מלתעתק טורקית – וכל שפה אחרת – על סמך הרגלים מאנגלית.

– „שלום.”

– „שלום, אמיר?”

– „כן, שלום.”

– „שלום, מדברת כ׳ ממשרד מילואים. עדיין לא קיבלנו את שאלון הפרטים האישיים שלך.”

– „אבל שלחתי אותו די מזמן. למעשה, שלחתי אותו לפני כמה חודשים טובים ואז אמרתם לי ששכחתי לחתום באיזה מקום ואני צריך לשלוח שוב, אבל גם את השני שלחתי לפני כמה חודשים טובים.”

– „אז לא קיבלנו. שלחת בדואר?”

– „כן, ואת בטח הולכת עכשיו לבקש ממני שאשלח לך אותו בפקס, ואז אני הולך לסרב, משום שבמאה העשרים ואחת אני מסרב להשתמש בפקס.”

– „אז זהו, שאני הולכת להציע שאני אשלח לך אותו בפקס ואתה תחזיר לי אותו במייל.”

– „מייל! די! אחרי שאני שנתיים מבקש מכם לשלוח את זה במייל, אתם סוף־סוף מוכנים לזה! איזה יופי.”

– „טוב, אז לאיזה פקס לשלוח?”

– „אה, פקס. תראי, אני לא יכול לקבל אותו בפקס, כי כאמור במאה העשרים ואחת אני מסרב להשתמש בפקס.”

– „טוב, אז אני אשלח אותו בדואר ואני אצרף לשם כתובת מייל כדי שתחזיר לי.”

חברים, בואו יחדיו נהרוג את הפקס. בבקשה אִמרו לכל מי שמבקש מכם לשלוח או לקבל פקס, שאתם מסרבים להשתמש בפקס במאה העשרים ואחת. פשוט אמרו „לא”. תגידו שאתם מוכנים לשלוח דואר אלקטרוני, לשלוח מכתב במעטפה, להגיע באוטובוס לפגישה אישית – רק לא פקס. ומי שמדבר אתכם, ישתכנע בסוף. עובדה, אני שכנעתי.

המילה האנגלית fax, למקרה שלא ידעתם, באה מצירוף המילים הלטיני „fac simile” – „עשה דומה”. המילה הזאת משמשמת גם לעותקים באופן כללי, בעיקר בהקשר של מחקר מדעי על ספרות ואמנות. לקחו הממציאים של מכונות הפקס את המילה הראשונה ואת האות הראשונה של המילה השנייה, הדביקו לאות אחת x, ויצאה מילה חדשה. זה חמוד, אבל חשוב לזכור שאין עוד סיבה להשתמש בפקס במאה העשרים ואחת.

ק׳: „אני מנסה להתקין את המשחק הזה באייפון שלי ולא מצליח.”

ל׳: „תן לי לראות… אתה נכנס לאַפְּסְטוֹר ומוריד… אה, אתה צריך ליצור ‚אפל איי־די’… בשביל מה צריך את זה?”

א׳: „כי אפל רוצים לדעת מי אתה ואיפה אתה נמצא בכל רגע באמצעות הג׳י־פי־אס המובנה פה.”

ל׳: „טוב, אני אעשה את זה בכל זאת. אה, אני צריך לחתום פה על חוזה של ארבעים עמודים…”

א׳: „כן, וכנראה כתוב שם שאם הממשלה תדרוש מאפל מידע עליך, למשל איפה היית בזמן מסוים ועם מי דיברת בטלפון, היא תעביר את המידע הזה.”

ל׳: „טוב, אני מסכים לזה בכל זאת. יאללה, ק׳, מכאן אתה כבר יכול להמשיך בעצמך ולמלא את הפרטים.”

ק׳ התחיל למלא את הפרטים ונתקע:

ק׳: „מה אני כותב פה?”

ל׳: „אתה צריך ליצור שם משתמש וססמה.”

ק׳: „אבל אני כתבתי פה ססמה וזה לא עובד.”

ל׳: „נו, כתוב פה: ‚The password must include at least one uppercase letter’. צריכה להיות בססמה לפחות אות אחת גדולה.”

א׳: „למה זה לא בעברית?”

ל׳: „למה שזה יהיה בעברית?”

א׳: „כי אתה ואני וק׳ מדברים עברית, אז טבעי שנשתמש בטלפון בעברית. עובדה שכתוב שם מה לעשות, אבל ק׳ לא הבין. אילו תרגמו לו, הוא היה מסתדר לבד.”

ל׳: „אילו הוא קרא מה שכתוב שם, הוא היה מבין.”

א׳: „ק׳, אתה יודע מה זה uppercase?”

ק׳: „לא.”

אתם מבינים למה צריכים לתרגם תכנה ולהשתמש בתכנה מתורגמת?

תקציר מנהלים:

• אם אתם לא משתמשים בדפדפן פיירפוקס, תעשו לעצמכם טובה והתקינו פיירפוקס.
• אם אתם משתמשים בדפדפן פיירפוקס, לכו לשדה כתיבת התגובה מתחת לרשומה.
• לחצו שם לחיצה ימנית.
• ודאו שהשורה „בדוק איות” („Check spelling”) מסומנת ב־V. אם אינה מסומנת, סמנו אותה.
• בדקו אם יש לכם עברית ב„שפות” („Languages”). אם אין, לחצו על „הוסף מילונים…” („Add Dictionaries…”), מצאו „עברית” ברשומה שתופיע, לחצו שם והתקינו לעצמכם מילון של איות לעברית.

דפדפני אינטרנט בימינו משמשים לכתיבה לא פחות מאשר לקריאה. אנשים היום כותבים דואר אלקטרוני בעיקר באמצעות הדפדפן – רוב האנשים שאני מכיר עושים את זה בג׳ימייל, ומשום־מה עדיין יש כמה כאלה שעושים את זה ביאהו!, וואללה! או הוטמייל. אנשים כותבים עדכונים בפייסבוק, אנשים כותבים בלוגים, אנשים כותבים תגובות מתוחכמות ושוות כינוס באתרי חדשות. אנשים כותבים שיעורי בית, מכתבים וגיליונות אלקטרוניים שלמים בגוגל דוקס.

אם אתם בעיקר קוראים באינטרנט, אז תראו, אני יכול להבין אתכם – בשנות התשעים באמת קראו מלא דברים טובים. אבל שנות התשעים נגמרו מזמן. תפסיקו להתבייש ותתחילו לכתוב.

כשאתם כותבים מסמך במעבד תמלילים, רוב הסיכויים שמופיעים לכם קווים אדומים מתחת למילים שכתובות לא נכון ומתחת לשמות פרטיים. התכנית שעושה את זה היא בודק איות (spelling checker). אין שום סיבה שלא יהיה לכם בודק איות גם כשאתם כותבים באינטרנט.

למיטב זיכרוני, בדיקת איות נכנסה לדפדפנים כשהופיעה סרגל גוגל למיקרוסופט אינטרנט אקספלורר, אבל זה היה רק לאנגלית. כשהופיע פיירפוקס 2, בדיקת האיות כבר הייתה מובנית. לקח לי הרבה זמן לשים לב לזה, אבל משלב די מוקדם היה אפשר לעשות את זה גם בעברית. אלף תודות לתומר כהן שסיפר לי על זה.

מסיבות טיפשיות שלא מתחשק לי לפרט מילונים לשפות אחדות כלולות בהתקנה של פיירפוקס ושפות אחרות אינן כלולות. עברית, לצערי, אינה כלולה. הסטטיסטיקה אומרת שבערך מחצית מהישראלים שמתקינים פיירפוקס, מורידים את הגרסה עם ממשק בעברית, אבל רק אחוזים בודדים מהם טורחים להתקין את מילון האיות של עברית.

עד שאני אשכנע את ההנהלה של מוזילה לכלול את מילון האיות העברי בפיירפוקס, אנא התקינו את המילון ידנית. זה ממש שימושי בכתיבה יום־יומית ודורש פעולה קצרה מאוד שמתוארת בתחילת הרשומה.

בדיקת איות עברית יש גם בגוגל כרום. למיטב הבנתי גוגל כרום משתמש באותו המילון, שפיתחו דן קניגסברג ונדב הראל, אם כי מעולם לא הבנתי באיזה שלב המילון הזה מותקן ואיך הוא עובד. מה שבטוח הוא שהוא לא בודק לי את הטקסט כמו שאני מצפה שהוא יבדוק ולפעמים מתעלם משגיאות.

בג׳ימייל יש בודק איות מובנה בממשק, אבל אם מותקן לכם המילון בדפדפן, אתם יכולים להשתמש בו. גוגל דוקס הוא אתר מתחכם מדי בקטע הזה ולמיטב הבנתי הוא לא מאפשר שימוש בבודק האיות המובנה בדפדפן. יש לו בודק איות באתר. זה עובד בסדר, אבל נראה לי מוזר לפנות לשרת כדי לבדוק כל מילה – זה אטי יותר וזה מבזבז תעבורת רשת. וזה לא טוב שאפשר להשתמש בזה רק באתר אחד.

אם אתם משתמשים במקינטוש, אז אתם לא יכולים ללחוץ לחיצה ימנית, כי מי שייצר לכם את המחשב חושב שאתם מפגרים. אולי הוא אפילו צודק. במקרה אחר הייתי אומר לכם בשלב הזה שאתם צריכים להתאבד או, נגיד, לקנות מחשב נורמלי, אבל דווקא בעניין המסוים שנדון כאן אתם כנראה די שיחקתם אותה: שמעתי שבמחשבי מקינטוש יש בדיקת איות מובנית במערכת ההפעלה שמתפשטת לכל התכניות. לא בדקתי את זה בעצמי, אבל אם זה נכון, אני שמח בשביל משתמשי מקינטוש, שאומנם לא יכולים לנקד עברית ולכתוב מימין לשמאל בצורה נורמלית, אבל לפחות יכולים לבדוק איות בכל מקום. (אם אתם משתמשים במקינטוש וחושבים שכן אפשר שם לנקד עברית ולכתוב מימין לשמאל בצורה נורמלית, ספרו לי על זה בתגובות.)

אני מועמד לפרס גראמי.

סתם, אני לא מועמד לפרס גראמי. האלבום „Rivers and Homes” של להקת J.Viewz מועמד לפרס גראמי לעטיפה הטובה. אם תחפשו טוב, תמצאו בחוברת שלו את תמונת עבדכם הנאמן, אז אני מרגיש טיפה שותף לזה. עופר מבלוג „סיפור, כיסוי” כבר כתב את רוב הדברים שיש לספר על העטיפה הנהדרת של „Rivers and Homes”, אז לי נשאר לספר קצת על המוזיקה. לא בגלל המועמדות לגראמי, שזה סתם פרס מעפן שלא אומר דבר, אלא בגלל שהמוזיקה באלבום הזה היא כמו תמר מ„מישהו לרוץ אתו” – נדירה.

האלבום הראשון של J.Viewz היה אלבום בכורה טוב בשביל להקת מסיבות שמנסה להיות אמנותית. היו בו שלושה קטעים שנשמעו כמו שירים ממש, ורוב הקטעים האחרים היו יכולים להיות מוזיקת רקע נחמדה לבתי קפה וסרטי תדמית ופורנו (זה אותו דבר). אבל בימינו להקת שמנגנת במסיבות חומר מקורי ברובו ועוד בכלי נגינה זה לכתחילה דבר איכותי ולא שכיח. (בגלל זה, אגב, אני אוהב חתונות של משפחות דתיות.) ומלבד זאת J.Viewz עשו את הדבר הכי טוב שלהקה יכולה לעשות לעצמה: הם עבדו. הם הופיעו והופיעו והופיעו. ובקטנה הם גם הגביהו ציפיות מהאלבום שני.

האלבום השני הזה הוא אלבום שלם של שירי פופ שכתובים ומופקים כה טוב שלא ברור למה היו כה מעט אלבומים טובים בעשור האחרון ולמה כל הפופ שאנחנו שומעים זה או שמלץ שמזיק למערכת העיכול או היפ־הופ ירוד שכולו אלימות ומין ללא כל טעם.

שומעים באלבום הזה באופן מובהק הרבה מהדברים הטובים המעטים שקרו בעשור שחלף. שיר הפתיחה המגיח משום מקום מתכתב בבירור עם ארקייד פייר, סיגור רוס ומום ואומר בגאווה מתפרצת: „אנחנו ילדים שאוהבים להיות ילדים, ואנחנו יודעים לשיר חזק, ואתם הולכים תכף לשמוע אלבום ממש יפה שהקלטנו” – כה יפה, שמצדי השיר הזה היה יכול להימשך אלבום שלם בלי לעייף אותי. „Oh, Something's Quiet” מתכתב, גם במוזיקה וגם בווידאו, עם „Paradise Circus” של מאסיב אטאק שיצירותיהם משנות האלפיים לא זכו למספיק הכרה. שני הקליפים מאוד לא בטוחים למקום עבודה – אבל אם תיתפסו, תוכלו לטעון בביטחון שמדובר באמנות. (אם אתם מקבלים הודעת שגיאה על „Oh, Something's Quiet”, אז זה בגלל שאתר יוטיוב מנוהל על־ידי פשיסטים שמצנזרים אמנות ומעמידים פנים שזו תקלה טכנית.)

גם ל־„Salty Air”, עם השירה המתוקה של נועה למברסקי, יש קליפ שופע ביקיני וחיים קלים, אבל פשוט לראות את ההבדל בין הצגת הביקיני בקליפ הזה לבין הצגת הביקיני אצל ביונסה והדומות לה:

ביונסה מוכרת רינגטונים ו־J.Viewz יוצרים קליפ שמלווה שיר על אהבה וקיץ.

לאלבומי פופ יש נטייה לשקוע לקראת הסוף. זה בהחלט נכון לגבי האלבום הקודם של J.Viewz, אבל שונה מאוד כאן. „Meantime”, גרסה מוצלחת בהרבה לאחד משירי בית הקפה מהאלבום הראשון, משמש פתיח לחלק השני האייטיזי והמשפחתי יותר של האלבום. אחרי ששמעתי את התקליט המופלא הזה מספר פעמים התחלתי פתאום להעריך, לא תאמינו, את קריירת הסולו של פיל קולינס. ליתר דיוק, התחלתי לחשוב כמה טוב קולינס היה נשמע אילו לקח את עצמו בידיים ועשה שירים כנים במקום להקשיב למנהל אישי שתקע אותו עמוק במחוזות אמצע הדרך. וגם איך ניו אורדר היו נשמעים אילו ניסו פשוט להיות להקת פופ במקום להתחכם כל הזמן. השירים לקראת הסוף של „Rivers and Homes” גרמו לי לחשוב על גבר אנגלי ישר ופשוט ששר „בואי הביתה, האוכל כבר מוכן”, אבל לא בקשיחות שבה שר את זה ברי סחרוף, אלא בהרגשה משפחתית.

אולי אני מזדקן ומנסה לשמוע דברים שקשורים לחיים שלי בכל שיר. ואולי זו פשוט הברקה של כותב השירים של J.Viewz יונתן דגן, שמחבר בלי הרבה מאמץ בין הנעורים והכיף והמיניוּת לבין הביתיוּת והמשפחתיוּת ויוצר, בלי ששמנו לב, אלבום קונספט על התבגרות בראשית המאה העשרים ואחת. כבר עמדתי להשוות את זה לנושאים שטיפלו בהם להקות האינדי הטובות – ניוטרל מילק הוטל, פליימינג ליפס, ארקייד פייר – אבל אז קלטתי שזה לא קשור. הן ניסו לטפל בילדוּת ובמוות ורוב הזמן דילגו על מה שבאמצע. אני לא מצליח להיזכר בשום אמן שניסה לטפל, ועוד בצורה מוצלחת כל־כך, בנושא של אמצע החיים. כשחושבים על זה, זה נושא טעון לא פחות.

אם עוד לא שמעתם את האלבום הזה, שמעו אותו, חינם־חינם. וגם תרשו לעצמכם לרכוש עותק פיזי שלו, כי באמת כיף להחזיק אותו בידיים ועל המדף. זו אחת היצירות המגֻוונות והיפות במוזיקה של השנים האחרונות. הייתי יכול לומר שמגיע לאלבום הזה גראמי על האלבום הטוב ולא רק על העטיפה הטובה, אבל זה ממש מיותר – מוזיקה טובה לא באמת צריכה פרסים דלוחים.

אם אתם מאוכזבים מכך שהבטחתי הרבה מאוד מין ולא קיימתי, קראו מה כותב על מין בועז כהן. הוא ממילא טוב יותר ממני.

אבל זה כן נכון לגבי השפה הרוסית ומילים לשיטות לזייף בחירות.

ביום ראשון התקיימו ברוסיה בחירות לפרלמנט. התוצאות שלהן לא מעניינות איש – לכולם ברור שהן מזויפות לגמרי. אבל כן מעניין לשים לב למילים השונות לתיאור הזיופים:

• вброс‏ (vbros) – זריקה לתוך הקלפי של פתקי הצבעה מרובים לטובת אחת המפלגות, בדרך כלל מפלגת השלטון. באנגלית זה נקרא ballot stuffing, אבל ברוסית זו מילה אחת קצרה. היא כנראה חדשה, כי היא לא מופיעה במילון משנת 1958.
• „משאב מנהלי” (административный ресурс) – זה לא ברור בלי הסבר, אבל כל רוסי יודע שצירוף המילים הזה אומר „שימוש במשאבים של רשות מקומית – עובדים, רכב, כספים, קווי אספקה – לשם הטיית בחירות באותו אזור בחירה לטובת ראש הרשות”. זה, כמובן, בלתי־חוקי, אבל למי אכפת.
• „קרוסלה” (карусель) – הצבעה מרובה על־ידי אנשים שמותר להם להצביע מחוץ לאזור מגוריהם. זה בערך כמו „קולות החיילים”, רק שבארץ מאיימים על חייל שיצביע פעמיים במשפט וברוסיה אפילו לא מנסים לעקוב אחרי הצבעות חוזרות. ואם זה לא מספיק, אז הם מגיעים לקלפיות באוטובוסים מסודרים. משאב מנהלי, זוכרים? לשם הייעול הם גם מקבלים את פתק הצבעה מלא (ברוסיה צריך לסמן את המפלגה שמצביעים בעדה) ומכניסים אותו לקלפי ומוציאים החוצה פתק חדש שממולא בדרך למקום ההצבעה הבא.
• „קַטָּר” (כמו של רכבת, паровоз) הוא פוליטיקאי בכיר ברמה ארצית שרץ ברשימה של מפלגה כלשהי בבחירות מקומיות במקום נידח, כדי לעשות יחסי ציבור ומיד אחרי „חוזר” לפוליטיקה ארצית. זה בערך כמו שסילבן שלום, בעודו שר וחבר כנסת, יתמודד לראשות עיריית אור־עקיבא ומיד „יפנה את מקומו לדור הצעיר” – ויעשה את זה בעוד חמש עשרה רשויות.

אתם אולי חושבים שהדמוקרטיה בישראל דפוקה. כן, היא דפוקה, אבל עוד יש לנו לאן להידרדר.

הניקוד, כפי שאתם רואים, גלש הצדה. תודה לתומר כהן על הפניית תשומת לבי לזה.

מכאן אנחנו למדים שני דברים. הראשון הוא שאנשים שאינם אמיר אהרוני באשכרה משתמשים בניקוד מדי פעם, ועוד בטלוויזיה. זה לא צריך להפתיע איש מקוראי הבלוג הזה ויש לכך עוד אין־ספור דוגמאות, אבל פאדיחה בשידור חי מדגימה את זה באופן בולט יותר.

הדבר השני הוא שהאנשים שמשתמשים בניקוד, לא מבקשים ממעצבים שיציירו להם את סימני הניקוד אחד־אחד במקום הנכון, אלא מסתמכים על תכנות רגילות ועל תקנים מקובלים כגון יוניקוד ו־TrueType שימקמו את הניקוד כראוי. ההסתמכות הזאת, מסתבר, אינה מספיקה והמציאות היא שיש אנשים שקוראים לעצמם מעצבי גופנים, אבל מזניחים את סימני הניקוד כשהם מוכרים את הגופן ללקוח.

ואתם יודעים מה? – זה לא בסדר שאני קוטל אותם ככה. שוחחתי פעם עם איש שיווק של חברה ישראלית לעיצוב גופנים והוא אמר שגופן עברי עם תמיכה מלאה בניקוד עולה יותר. זה מאכזב, אבל זה לא מופרך מבחינה עסקית: למעצב לוקח יותר שעות לצייר גופן עם ניקוד ועל יותר שעות צריך לשלם יותר כסף.

איך מתקנים את הבעיה הזאת? מנסים ללמוד מתעשיות אחרות. אני עובד בתור מתכנת באתר אינטרנט מפורסם, אבל לאתר שאני מתכנת יש מטרות חברתיות ולא כספיות, אז אני לא דוגמה טובה. ולכן ניסיתי לשוחח עם מעצבי אתרי אינטרנט מסחריים מכמה חברות שונות בישראל, ברוסיה ובארצות הברית. הם לא מדגם מייצג, אבל כולם, פחות או יותר, אמרו לי שלפני חמש שנים היה צריך להוסיף תשלום על „התאמה לפיירפוקס”, אף שבעצם היה מדובר ב„התאמה” לתקן של איך אתר אמור להיות מתוכנת מלכתחילה, ואילו היום תמיכה בפיירפורס, בגוגל כרום ובמיקרוסופט אינטרנט אקספלורר 8 זאת החבילה הבסיסית ועל התאמה לדפדפנים נדירים או ישנים יותר צריך לשלם בנוסף. גם זה הגיוני מבחינה עסקית, כי כנראה פשוט יש לזה ביקוש הן מצד הגולשים והן מצד מתכנתי האתרים. אלו ואלו מאסו בטכנולוגיות בנות עשר שנים.

בנושא גופנים שתומכים כראוי בניקוד זה יכול להיות קשה קצת יותר, אבל בסך הכול מדובר בעניין של מוּדעוּת. הלקוחות שקונים גופנים, כלומר מפיקי תוכן – תכניות טלוויזיה, ספרים, פרסומות, כרזות – צריכים לצפות מראש שהם יזדקקו לניקוד. למעשה, הניקוד כנראה נפוץ בפרסומות ובכרזות יותר מאשר בכתיבה יום־יומית. ביקוש מצד המעצבים זה דבר שאולי יהיה קשה יותר ליצור: המעצבים, כמו המתכנתים, וכמו כל שאר בעלי המקצועות, לא אוהבים לעבוד קשה. אני יכול לקוות שיותר ביקוש לגופנים עם ניקוד יביא לכך שלמעצבים יהיה יותר ניסיון ביצירת גופנים עם ניקוד ומגופן לגופן זה ייקח להם פחות זמן ויעלה פחות כסף. מלבד זאת, יש כבר היום גופנים חופשיים שתומכים טוב בניקוד. חלק מהגופנים של מיזם קולמוס הם כאלה, למשל Taamey Frank CLM ו־David CLM. הגופנים האלה חופשיים, אז המעצבים יכולים ללמוד מהם איך ליצור גופנים עם ניקוד.

אבל בעיקר, צריך לא לוותר וצריך להרשות לעצמך להיות לא מרוצה כשדברים אינם עובדים כראוי. אם אחזור לנקודה שהתחלתי ממנה, זה הגיוני לגמרי לְצַפּוֹת מתכנוֹת רגילות לתמוך באופן מלא בכתיבה בעברית עם ניקוד וכשהן לא תומכות בדברים האלה באופן מלא, צריך לא להתבייש להתלונן. אני פותח באגים בתמיכה בעברית בפיירפוקס, בגוגל כרום ובאופן אופיס וגם אתם יכולים. אם אתם לא יודעים איך להתלונן, פשוט שלחו את זה אליי ואני כבר אשתדל להעביר למי שצריך.

פשוט לא לוותר. אולי לא לכך התכוון רבינדרנת טאגור כשכתב את השורה שציטט גיא זוהר, אבל אנסה לקחת ממנו השראה בכל זאת: יש לכולנו חירות פנימית לחשוב בעברית וחירות חיצונית לדבר ולכתוב בעברית. תרגישו, בבקשה, חופשיים לנצל את שתיהן.

נ״ב: ייתכן שהמפיק העתיק את השם המנוקד מהערך על רבינדרנת טאגור בוויקיפדיה העברית.

חזרתי הבוקר מהודו (פרטים בקרוב). בשדה התעופה במומבאי תוחקרתי, כרגיל, על־ידי עובדת אל־על. היא נראתה ישראלית לגמרי ודיברה אנגלית במבטא ישראלי, אבל טענה שאינה יודעת עברית. קצת מוזר, אבל שיהיה.

היא הסתכלה על הדרכון ושאלה מתי עשיתי עלייה. קצת הופתעתי, אבל אמרתי „1991”. ואז היא שאלה מה עשיתי בצבא. בלי להרהר לרגע אחד אמרתי לה: „None of your business. It's a secret.”. („לא עניינך. זה סוד.”)

היא נראתה מופתעת, חשבה שנייה ואמרה „OK” ואז שאלה את השאלות הרגילות: מאיפה אני מגיע, האם ארזתי לבד, איפה היו התיקים מאז שארזתי. ואז שאלה עם מי הייתי במלון. אמרתי „חבר”. היא שאלה מה שמו; לא רציתי לענות, כי גם זה לא עניינה, אבל מכיוון שיש לו שם הודי, החלטתי להשתעשע ואמרתי את שמו הפרטי. היא שאלה מה שם המשפחה. לא רציתי לענות, אבל נכנעתי ועניתי בכל זאת את התשובה האמתית. אני די מתבייש בעצמי – הייתי צריך לסרב. זה לא עניינה וזה לא נוגע לביטחון הטיסה. אילו אמרתי ששמו „משה כהן”, הייתי מגיע לאותה התוצאה.

היא הלכה הצדה, הסתודדה עם עובד אל על אחר למשך שתי דקות ובסוף אישרה לי לעלות לטיסה.

זה מטופש ומיותר. ומה שהרבה ישראלים לא מבינים הוא שהם מקבלים שם יחס טוב בהשוואה לזובור שעוברים תיירים מחו״ל, אפילו יהודים. מקרה שקרוב במיוחד ללבי, ליתר דיוק – כמה עשרות מקרים, הוא הבדיקות המשפילות שעברו אורחי כנס ויקימניה 2011 שהתקיים בחיפה. בזכות הדובר הבלתי־נלאה של ויקימדיה ישראל איציק אדרי, הסיפור הגיע ל־ynet ואולי קראתם עליו שם (לעורכי ויקיפדיה קשה לצאת מהארץ); אם אתם רוצים את הסיפור האמתי מאחורי הקלעים, ר׳ את המכתבים שכתבו אותם האנשים המסכנים: תתחילו מכאן, ותמשיכו ללחוץ על הקישור ב־Next message – זה הולך ונהיה מעניין יותר. את הסיפור הכי מטלטל סיפר ניקלאס לקסטרום, מתכנת שקט וחייכן בן עשרים ושלוש מפינלנד, שאולץ להתפשט עד התחתונים וגם לשלוח את המחשב הנייד בתא מטען. (גילוי נאות: ניקלאס היה ידיד טוב שלי כבר אז ועכשיו הוא גם עמיתי לצוות.)

זה מעצבן אותי. אני מוכן לקנות את הטענה שאל על היא חברת התעופה המאוימת ביותר ושנחוץ ביטחון מוגבר. אני לא מוכן לקנות את הטענה שהבדיקות האלה, כמו שהן, באמת מועילות ונחוצות. אני מכיר את הטענה שהתשובות שלי לשאלות בעצם אינן חשובות ושמה שחשוב הוא ההתנהגות שלי; זה עדיין לא מצדיק את התשאול החודרני. אם אל על כל־כך חכמים בפסיכולוגיה, שימציאו שיטה משפילה פחות.

זה מעצבן אותי, כי ישנה אפשרות סבירה למדי שכל הדבר הזה הוא פשוט בלוף שאמור להצדיק סחיטת כסף מהנוסעים ומהמדינה. זה רע, כי זו סחיטת כסף תמורת כלום, כי זה פוגע באופן ישיר בביטחון הטיסות וכי זה פוגע בתדמית התיירותית של ישראל.

זה מעצבן אותי, כי אנחנו מנסים להיות מדינה נורמלית וזה בין היתר אומר שאנחנו לא צריכים להתרגל לשאלות מביכות לשם „ביטחון” מדומה. (בנג׳מין פרנקלין FTW.)

זה מעצבן אותי ואני רוצה להפסיק לשתף פעולה עם השאלות המפגרות יותר שהמאבטחים האלה שואלים אותי. אבל אני רוצה להיות חכם: יוצא לי לטוס לא מעט לצורך עבודה, אז אני לא רוצה להגיע לאיזו רשימה שחורה בלי סיבה טובה. אז אני שואל: האם יש נוהל שאומר מה מותר ומה אסור למאבטחים האלה לעשות?

נ״ב: שאלתי את זה גם בפייסבוק וגיליתי שם עוד באג בתצוגה מימין לשמאל:

דפיקות יל״ש בפייסבוק

פייסבוק, תפסיקו בבקשה להתעלל בשפות שנכתבות מימין לשמאל.

נתוני פתיחה: בג׳ימייל יש אפשרות לקיים צ׳אט. בצ׳אט הזה יש אפשרות לעשות את עצמך בלתי נראה. משתמש שיעשה את זה, ייראה לכל העולם עם עיגול אפור ליד שמו, כאילו אינו מקוון. הוא כן יראה את מי שכן מקוון ולא העלים את עצמו באותה השיטה ויוכל להתחיל אתו שיחה. זה שימושי כשרוצים להיות קצת בקשר, אבל לא רוצים הטרדות.

וזה מעלה תהייה על נימוס: כמה זה מנומס לדבר עם מישהו כשאתה בעצמך אפור?

טענה א׳: לא מנומס. האיש שהאפור מדבר אתו אינו יכול לדעת אם האפור נמצא שם או שהוא באמת התנתק. מי שלא רוצה שיטרידו אותו, שיהיה אפור רוב הזמן, אבל שיהיה ירוק (מקוון) או אדום („עסוק”) בזמן השיחה. אם מישהו אחר יטריד אותו, אפשר לסנן. במקרה קיצוני שממש נחוץ להיות אפור, צריך להתנצל על כך שמנהלים שיחה במצב אפור.

טענה ב׳: לא נורא להיות אפור. גרוע יותר מבחינת הליכות להיות אדום או ירוק ואז לסנן את מי שמנסה להתחיל אתך שיחה. חברים קרובים אמורים לדעת שהשני אפור כשהוא עסוק.

בבקשה, הגיבו ונמקו: מי צודק – א׳ או ב׳?