בסוף הרשומה הזאת יש משהו על לשון, אבל זה לא ממש חשוב.

– „שלום.”

– „שלום, אמיר?”

– „כן, שלום.”

– „שלום, מדברת כ׳ ממשרד מילואים. עדיין לא קיבלנו את שאלון הפרטים האישיים שלך.”

– „אבל שלחתי אותו די מזמן. למעשה, שלחתי אותו לפני כמה חודשים טובים ואז אמרתם לי ששכחתי לחתום באיזה מקום ואני צריך לשלוח שוב, אבל גם את השני שלחתי לפני כמה חודשים טובים.”

– „אז לא קיבלנו. שלחת בדואר?”

– „כן, ואת בטח הולכת עכשיו לבקש ממני שאשלח לך אותו בפקס, ואז אני הולך לסרב, משום שבמאה העשרים ואחת אני מסרב להשתמש בפקס.”

– „אז זהו, שאני הולכת להציע שאני אשלח לך אותו בפקס ואתה תחזיר לי אותו במייל.”

– „מייל! די! אחרי שאני שנתיים מבקש מכם לשלוח את זה במייל, אתם סוף־סוף מוכנים לזה! איזה יופי.”

– „טוב, אז לאיזה פקס לשלוח?”

– „אה, פקס. תראי, אני לא יכול לקבל אותו בפקס, כי כאמור במאה העשרים ואחת אני מסרב להשתמש בפקס.”

– „טוב, אז אני אשלח אותו בדואר ואני אצרף לשם כתובת מייל כדי שתחזיר לי.”

חברים, בואו יחדיו נהרוג את הפקס. בבקשה אִמרו לכל מי שמבקש מכם לשלוח או לקבל פקס, שאתם מסרבים להשתמש בפקס במאה העשרים ואחת. פשוט אמרו „לא”. תגידו שאתם מוכנים לשלוח דואר אלקטרוני, לשלוח מכתב במעטפה, להגיע באוטובוס לפגישה אישית – רק לא פקס. ומי שמדבר אתכם, ישתכנע בסוף. עובדה, אני שכנעתי.

המילה האנגלית fax, למקרה שלא ידעתם, באה מצירוף המילים הלטיני „fac simile” – „עשה דומה”. המילה הזאת משמשמת גם לעותקים באופן כללי, בעיקר בהקשר של מחקר מדעי על ספרות ואמנות. לקחו הממציאים של מכונות הפקס את המילה הראשונה ואת האות הראשונה של המילה השנייה, הדביקו לאות אחת x, ויצאה מילה חדשה. זה חמוד, אבל חשוב לזכור שאין עוד סיבה להשתמש בפקס במאה העשרים ואחת.