חמסה

זאת הרשומה החמש מאות חמישים וחמש של „חיפושים כמשל”.

---

לפני קצת פחות משלושת אלפים שנה חי ומת איזה יווני אחד. יום אחד, כנראה אחרי שהוא עבד עבודה זרה לדיוניסוס, הוא חשב שזה רעיון טוב לכתוב יוונית באותיות עבריות, אבל משמאל לימין. אז היוונים התחילו לכתוב משמאל לימין. אחר־כך הרומאים והרוסים למדו מהיוונים איך לכתוב וכך נוצרו האלפבית הלטיני והאלבפית הקירילי. מהרומאים ומהרוסים הרבה מאוד עמים אחרים למדו לכתוב, וכך קרה שבגלל אותו היווני רוב העולם כותב היום משמאל לימין, ואילו המתכנתים ומשתמשי המחשב צריכים לשבור את ראש ואת האצבעות כדי לכתוב מימין לשמאל.

בדרך כלל אני מקלל את היווני ההוא, אבל היום אני רוצה להודות לו. בזכותו קרן ויקימדיה החליטה שהיא צריכה להעסיק עובד קבוע שיגרום למדיה־ויקי, התכנה שמאחורי ויקיפדיה, לעבוד טוב בשפות שנכתבות מימין לשמאל. והעובד הזה יהיה עבדכם הנאמן. אחרי חודשים שאני כותב על זה כאן בבלוג, הולך גם לצאת לי מזה משהו.

אני רוצה גם להודות לכל המורים שלי לבלשנות וללשון, שלימדו אותי את הדברים שנחוצים למי שרוצה להיות לא סתם מתכנת, אלא מתכנת שמפתח כלים לשוניים. במיוחד אני רוצה להודות דווקא לאופירה גמליאל, המורה שלי לשפת מליאלם, שמדוברת בדרום הודו. בזכותה למדתי לראשונה איך עובד כתב הודי. תמיכת מדיה־ויקי בכתבים הודיים היא גם דבר שאני הולך לעסוק בו.

תודה לאנשים שלימדו אותי את מה שאני יודע על מדיה־ויקי – יוני, רותם, ערן וקיפודנחש מוויקיפדיה.

תודה לכל קוראי הבלוג הזה, ובין היתר לך, הקורא המאה אלף. אין לי מושג מי אתה, אבל באת לפה בערך שלשום. אני מקווה שתשוב. אבל ברצינות – כל האנשים שוקראים ומגיבים פה הם אנשים חשובים ואני לומד מכם המון.

תודה לאנשים שלימדו אותי הרבה על רזי התכנות מימין לשמאל: מתכנתי מוזילה תומר כהן וסיימון מונטגיו, למתכנתי גוגל ג׳רמי מוסקוביץ׳ ואהרון לנין ולמתכנת וורדפרס יואב פרחי.

אני רוצה להודות לחבריי מעמותת ויקימדיה ישראל – דרור, שי, תומר, איציק, רותם, אסף ואחרים. אתם כולכם מדהימים אחד־אחד.

כל התודות האלו זה לא אומר שאני פורש מכתיבת הבלוג הזה או מכתיבה בוויקיפדיה. אבל אני בהחלט מתחיל פרק חדש ומרתק בחיי ורציתי להודות על כל מי שעזר לי להגיע עד הלום.

---

ואם נחזור לרגע ליווני השיכור ההוא, אז זה באמת לא בסדר שאני מקלל אותו כל־כך הרבה. הוא בסך הכול עשה את מה שהיה נוח לו, וכנראה לרבים מחבריו, באותו הרגע. הוא הראה שאפשר – אפשר להוסיף גיוון לשפות בעולם. יש בזה קצת מאמץ למתכנתים (וגם קצת פרנסה), אבל אני חי באמונה שלמה שגיוון בשפות הוא דבר טוב לאנושות. אז שוב תודה לך, יווני שיכור.

---

שנה טובה.

מנעול

ברשומה הזאת יש מסר סודי.

---

בסוף 2009 הוציאה נינט טייב את האלבום „קומוניקטיבי”.

אף אחד בערך לא שמע אותו.

הוא יצא בזמן טוב מבחינתי – בדיוק הייתי באטרף של כתיבת העבודות האחרונות לתואר הראשון שלי ואז במאוץ הסיום הושבתי את עצמי בספריית הר־הצופים עם אוזניות, עם המון ספרים שימושיים ובלי אינטרנט. כשנמאס לי מהשירים במחשב, הלכתי לאקדמון וקניתי את האלבום הזה. החלטתי לתת לו סיכוי, כי היה קשה להאמין שאלבום שרוקפור מנגנים בו יכול להיות כל־כך גרוע.

והסתבר שהוא באמת לא רע בכלל. עם קצת שטויות פה ושם, אבל עם כמות עצומה של הברקות. עם נגינה מעולה, כצפוי, של אנשי רוקפור כולל יקי גני, וגם של הצ׳לנית מאיה בלזיצמן. גם רוב הלחנים באלבום מבריקים – רובם של טייב עם בן־יצחק וטננבאום מרוקפור, אבל אחד מהם של טייב עצמה – „עבדים”, אחד השירים המורכבים וההרפתקניים באלבום. ההרפתקה עבדה: יצא שיר מרובה־חלקים וחזק ששווה לנסות לשמוע מספר פעמים.

טייב גם כתבה כמעט את כל המילים; בדרך כלל ממילא לא אכפת לי מהמילים כל־כך, אבל הן בסדר גמור ולא מפריעות ללחנים הטובים. השורה על הבורקס והעוף ב„כלה”, השורה עם ה„יש לי חדשות בשבילך” ב„אם אני אלך”, והשורה האחרונה „כלב” ב„כלב” הן ניסיונות כושלים ולא נחוצים להיות משהו שאינה, כנראה „רוקרית מגניבה שיודעת לדבר כמו פרחה”. הם שלושת הרגעים הגרועים באלבום כולו, אבל כאמור, הם לא ממש פוגעים בו. הם גם כה מובלטים, שבאופן מוזר דווקא קל להתעלם מהם.

יש בו גם קצת הרמות לשון: נינט אומרת „וּמְדַבְּרִים” במקום „וֶמְדַבְּרִים” בשיר בעל אותו שם וגם „מְלָכוֹת” במקום „מַלְכּוֹת” בשיר „עבדים”. זה לא ממש חשוב, אבל נעים לומר שזה נשמע אצלה טבעי יותר מאשר אצל רונה קינן.

ואתם יודעים מה חוץ מהלחנים והנגינה הופך את האלבום הזה לאלבום רוק ממש מגניב? העטיפה, כמובן. טוב, היא שחורה כזאת ואפלה, ואפשר לחשוב שהצלם קיבל מחברת התקליטים משימה לעשות אלבום אפל ועמד בה ואפילו עשה את זה די בטעם. אבל אחרי שנה וחצי פתאום שמתי לב שיש בו ציור של מנעול. ועל המנעול כתוב משהו בקטן־קטן־קטן. נדמה לי שהצלחתי לפענח את זה: „Your the fear that hangs inside my sole forever”. זה כנראה שיבוש של „You're the fear that hangs inside my soul forever” („אתה הפחד שתלוי בנפשי לעולם”) והוא כנראה מכוּון. זה מעיד על כך שמעצב העטיפה ואולי נינט עצמה מכירים טריקים דומים שעשו רדיוהד (ב־OK Computer) ופליימינג ליפס (ב־Yoshimi Battles the Pink Robots).

זה די מסקרן והלוואי שהיה לי עוד משהו להוסיף על זה, אבל אין מה. חוץ מזה שכשניסיתי לחפש על זה משהו בגוגל, לא מצאתי כלום, מה שכנראה מעיד על כך שאיש באמת לא שמע את האלבום הטוב הזה ושאני אולי הראשון ששם לב למנעול. תקנו אותי אם אני טועה, כמובן.

נימוקים – ייפול

אישה מתווכחת עם קופאית והקופאית מחליטה לוותר: „בסדר, אני אתן לך החזר, שלא ייפול לך. את בהיריון, נכון?”

רוויזיה, חלק ד׳

המסע שהתחלתי לפני שנתיים לתיקון פריסת המקלדת העברית מתחיל להניב פֵּרות, אם כי בינתיים הם מעט מוזרים.

היום פורסמה ב־nrg הכתבה „מי הזיז את המקף שלי”, שעוסקת באותה פריסת המקלדת שעבדנו עליה כל־כך הרבה זמן. טוב לראות את זה, אבל הכתבה משופעת בשגיאות משונות:

1. „בהכנת התקן, שהוביל דני אילן ממכון התקנים הישראלי, השתתפו נציגים מהחברות העולמיות המובילות בתחום המחשוב לרבות מיקרוסופט, יבמ ו גוגל.” – שכחו להזכיר את איגוד האינטרנט, את עמותת המקור וכן את האזרח הפרטי אמיר אהרוני, שיזם את כל העסק וניסה לייצג – באמינות, אבל באופן בלתי־רשמי בעליל – את עמותת ויקימדיה, את מוזילה ישראל ואת האקדמיה ללשון. (ר׳ הערות נוספות על זה בהמשך.) אגב, גם נציג רשמי של האקדמיה הצטרף בשלב מאוחר יותר.
2. „היה צורך למצוא פתרונות יצירתיים כדי לממש את הדרישות השונות, בעיקר של מומחי האקדמיה ללשון העברית” – לא בדיוק. הדרישות היו בעיקר, איך נאמר, שלי. אני לא קשור רשמית לאקדמיה, אבל אני כן משתמש במסמכים של האקדמיה כדי להחליט מה צריך להיות ומה לא.
3. „דרישה אחרת שהציגה האקדמיה היתה בנוגע להקלדת המירכאות בעברית, ששונות מהמירכאות בשפות האחרות. ציטטה בעברית נפתחת במירכאות תחתונות וננעלת בעליונות. כיום לא ניתן להפיק זאת, אלא אם כן האדם מכיר קוד ספציפי לשם כך, שאינו מוכר לרוב הציבור” – טוב, גם זה לא לגמרי מדויק. זאת דרישה שהעלה עבדכם הנאמן על סמך ההערה הבאה בכללי הניקוד של האקדמיה: „בכתיבת יד ובאמצעי הדפוס המסורתיים נהוג לסמן מירכאות פותחות בתחתית השורה („–”; ‚–’). במכשירים שאין בהם מירכאות בתחתית השורה משתמשים במירכאות עליונות.”. פריסת המקלדת שאינה כוללת את התווים האלה היא מכשיר שאין בו מירכאות בתחתית השורה, ועל־ידי שינוי קטן בתכנה הוא הופך למכשיר שכן יש בו מירכאות כאלה.
4. „להכנת התקן החדש הוסרו מהמקלדת היכולת לכתוב את טעמי המקרא, לאחר שהתברר שיש להם כיום משתמשים מועטים.” – ממש לא. בפריסת המקלדת העברית מעולם לא היו טעמי מקרא. הוספתם נדונה במשך זמן רב ולבסוף הוחלט להוסיף רק מעטים מהם, ששימושיים לא רק בתנ״ך – עול֫ה ומֽתג המשמשים לסימון הטעמה. שאר הטעמים משמשים רק בתנ״ך והתנ״ך כבר הוקלד. ר׳ הערה נוספת בהמשך.
5. „מי שבכל זאת עם יזדקק לטעמי המקרא יוכל למצוא אותם, אולם הוא יידרש להיעזר באפליקציה מיוחדת ולא רק ב-Word.” – זאת הטעות הכי מזעזעת, משום ש־Word לא קשור לעניין כלל. כל הרעיון של פריסת המקלדת הזאת הוא שאפשר להשתמש בה בכל תכנה ובכל מערכת הפעלה. זה כולל את Word, אבל זאת רק אחת מהתכנות הרבות שהיא יכולה לעבוד בהן. מי שצריך לכתוב מילים מהתנ״ך בספר או בעבודה אקדמית, לא צריך להשתמש ב„אפליקציה מיוחדת”, אלא פשוט להעתיק אותן מאתר כגון „ויקיטקסט” או „מאגר ספרות הקודש” של סנונית.
6. „בעיה אחרת שנדונה בוועדת התקן, בראשות מתתיהו אלוש מיבמ, נוגעת למקף.” – ובכן, מי שזוכר, מקף הוא לא „בעיה נוספת”, אלא הסיבה לכך שפתחתי במסע לשיפור תקן המקלדת. כשאני רואה שעיתונאי (!) כתב משפט כמו „מתברר כי המקף העברי שונה מהלועזי”, אני רוצה לבכות. מתברר לו שיש מקף שונה בעברית! תפתח את העיניים, בן־אדם, זאת העבודה שלך.

אז זהו. אני מקווה שהצלחתי להבהיר כמה דברים.

מחר צפוי להתקיים הדיון המסכם שכתוצאה ממנו תתפרסם הטיוטה הרשמית הראשונה של התקן. אחרי זה מגיע שלב ביקורת הציבור ואני מקווה שישתתפו בו כמה שיותר אנשים שינסו את הפריסה החדשה ויעירו לנו איך זה עובד. ואחרי זה הפריסה תשולב במערכות הפעלה.

אחרי כמה הבהרות שתיעשינה בדיון מחר, אפרסם כאן הוראות התקנה לפריסה, כדי שתוכלו לנסות אותה מיד. בתודה מראש.