ברשומה הזאת הייתה אמורה להיות פרסומת חינם למשהו שאהבתי. במקום זאת הרשומה הזאת תהיה קיטוּר על משהו שלא אהבתי.
אני אוסף תמונות של סמלים ושלטים שיש בהם שילוב של אותיות לועזיות עם ניקוד עברי. כל בתי העסק שמופיעים שם מקבלים פרסומת חינם ואיש לא מתלונן – לא הקוראים ולא בתי העסק. אדרבא, קיבלתי פניות אחדות מבתי עסק שביקשו להוסיף עוד פרטים. פעם אחת אפילו הוספתי קצת, כשהייתה לזה הצדקה.
אמש צילמתי עוד שלט כזה, שעמד מחוץ לחנות:

כאן הייתה יכולה להיות פרסומת שלך, מעצבת מעצבנת. הצגת את התמונה הזאת ברשות הרבים ולא החתמת אותי על חוזה שמחייב אותי לתת לך קרדיט.
כפי שאתם מנחשים, התמונה הזאת ערוכה. היא ערוכה כי בעלת הבית רצה אליי ושאלה אותי:
– „מה אתה עושה?”
– „אני מצלם את השלט היפה שלך.”
– „מישהו נתן לך רשות?”
– „אני מקווה שאת צוחקת.”
– „צריך לקבל אישור בשביל לצלם דברים כאלה.”
– „אני עדיין מקווה שאת צוחקת.”
– „לא. אתה יודע, התכשיט הזה,” היא הצביעה על התכשיט עם העיגולים הגדולים באמצע, „מישהי צילמה אותו כמוך ועכשיו היא מוכרת אותו פה מעבר לפינה. שבועיים לקח לי רק לעצב אותו…”
– „אסור לצלם? את קולטת מה את עושה? את אומרת לי שאסור לי להוציא את הטלפון שלי וללחוץ על כפתור ברשות הרבים. את מציגה את הפרסומת שלך ברשות הרבים. בשביל מה את מציגה אותה אם את לא רוצה שאנשים יראו?”
– „אתה אמור לשאול. אתה יודע, אני קולטת אנשים ברגע, הייתי מרשה לך…”
– „לא את לא. אם את קולטת אנשים ברגע, את היית אמורה להבין בלי שאשאל שאין לי שום כוונה להזיק לך. ואם, נגיד, מישהי קונה את זה, הולכת עם זה לארוחת ערב ומישהו מצלם אותה, גם זה אסור?”
– „אין לי שליטה על זה.”
– ״נכון, אז מה אכפת שמישהו יצלם פה? זה אותו דבר.”
– „כי אתה אמור לפחות לשאול. אחרת זה כמו גנבת דעת.”
גנבת דעת. לקח לה שבועיים לעצב שבעה עיגולים, יומיים לכל עיגול. ולקח לה רק שניותיים לעצבן אותי. בשלב הזה החלטתי שאפרסם את התמונה הזאת על אפה ועל חמתה, אבל בלי שמה, כי היא הרסה לי את הערב, אז לא מגיעה לה פרסומת. קצת חבל, כי נעשה שם שימוש חמוד בניקוד. רציתי לשאול אותה של מי היה הרעיון לנקד ככה, כי לא תמיד יש לי הזדמנות לזה, אבל אחרי שהיא עצבנה אותי זה כבר לא היה אפשרי.
היום גם חיפשתי את שמה באינטרנט ומצאתי שיש לה אתר. לא אקשר אליו, כמובן, אבל אספר לכם שיש בו תמונות רבות, איכותיות ומפורטות הרבה יותר של העיצובים שלה. אבל מה, לי אסור לצלם אצלה בחנות.
לא זכור לי שקרה לי דבר כזה בארץ. זה כן קורה הרבה ברוסיה. ההורים שלי נוסעים לשם כמעט כל שנה ואוהבים להסתובב בחנויות יוקרה, מסעדות וכניסות של בתי מלון ומספרים שכמעט בכל מקום אוסרים עליהם לצלם. המעצב (!) הרוסי ארטמי לבדב, המוזכר בבלוג הזה מדי פעם, יצא למלחמה נגד התופעה הטיפשית הזאת ויצר שלט „מותר לצלם” (הדף באנגלית). כרגיל אצלו, הוא גם מסביר את תהליך יצירת השלט וגם נותן תמונות וקטוריות איכותיות להורדה שאתם יכולים לשים בבית העסק שלכם ולומר לאנשים: „אנא מכם: תעשו חיים וצלמו להנאתכם (ופרסמו בחינם את בית העסק שלי ולא את בתי העסק של אנשים טיפשים שאוסרים לצלם)”.
ובחייאת רבאכ, אל תספרו לי שטויות כמו „באמת יש בעיה של גנבת עיצובים”. ככה האמנות התנהלה מאז ומעולם. יש מי שטוב ברעיונות ויש מי שטוב רק בביצוע. יש מי שטוב בשניהם ויש מי שגרוע בשניהם. לנסות למנוע העתקה, ועוד באמצעים כה מרגיזים, זה דבר טיפשי להחריד.
ביסוד הרעיון המוסרי שמאחורי תכנה חופשית ותוכן חופשי נמצא אותו עיקרון: מניעת העתקה באמצעים משפטיים (פטנטים וחוקי זכויות יוצרים) וטכנולוגיים („ניהול זכויות קניין”, Digital Restrictions Management) היא דבר טיפשי ומיותר שמזיק לחברה האנושית ובסופו של דבר פוגע גם בעסקים שנוקטים בה.


מצחיק :)
תומס ג'פרסון כתב פעם במכתבו לגבי פטנטים (וזה תרגום עילג שלי): "רעיונות, הם כמו אש – מטבעם להתפשט ולתפוס כל חלל אפשרי מבלי לגרוע מהמקור".
השאלה היחידה כאן, מה אומר החוק בפועל. האם יש לבעל חנות או כל מוסד ציבורי אחר הזכות לאסור על צילום?
מה לגבי חלקי המוסד שחשופים לרחוב שהוא אזור ציבורי?
אני לא עו"ד ולא מכיר את החוק לא בישראל ולא ברוסיה, אבל זו נקודה מעניינת.
אבל אם יש כאן דילמה כלשהי, היא תהיה קשורה יותר לפרטיות כנראה, ופחות ל-"זכויות העתקה".
וסיפור אנקדוטה קצר:
כשהייתי בטייוואן, במסגרת נסיעת עסקים, לקחו אותנו לכמה מסעדות יוקרה.
באף מקום, איש לא התנגד כשצילמנו את המנות היותר מעניינות שלהם, ובבית תא אחד בנוסח יפני המלצריות החמודות אף ביקשו להצטלם עם החבורה שלנו (וכמובן שהסכמנו).
כל מדינה ו(חוסר) תרבות שלה, אני מניח.
זה מה שהחוק אומר: http://commons.wikimedia.org/wiki/Commons:Freedom_of_Panorama_in_Israel
נדמה לי שזה מתייחס לזכויות יוצרים. הזכות לצלם, בלי קשר לפרסום, אמורה להיות שונה. אני לא עורך דין.
בכל אופן, אני לא מדבר על החוק. אני מדבר על סתם היגיון אנושי.
גם אני לא עורך דין (ואיילת השעתה את הרישיון שלה) אבל כתוב שם:
"שידור או העתקה בדרך של צילום, ציור, שרטוט או תיאור חזותי דומה, של יצירה אדריכלית, יצירת פיסול או יצירת אמנו תשימושית, מותרים אם היצריה ממוקמת בקביעות במקום ציבורי."
מותרת עשייתם או פרסומם של ציורים, שרטוטים, פיתוחים או צילומים, לרבות שרטוטים אדריכלים של כל יצירה אמנותית שמצויה במקומות ציבוריים.
התנאי להתרת הפעולות של שידור או העתקה בסעיף 23 לחוק מ-2007 הוא שהן מוצגות דרך קבע במקום ציבורי
הפעולות המותרות על פי החסינות שבסעיף זה:
א. ליצור יצירה גרפית שמייצגת את היצירה (ציור, רישום וכדומה)
ב. לצלם את היצירה. ג. לפרסם את עותקי היצירה בכל דרך שידועה כולל הצגתם בפומבי לציבור.
כך שעד כמה שאני מבין, מבחינה חוקית אתה בסדר, ויתרה מזאת: החוק תואם את האינטואיציה (שלי לפחות): מה שמוצג ברשות הציבור (לא ברשות הפרט) אי אפשר לאסור על הציבור לצלם אותו.
מזכיר טיפה את הסיפור עם מגדל האופרה.
כתבת: ביסוד הרעיון המוסרי שמאחורי תכנה חופשית ותוכן חופשי נמצא אותו עיקרון: מניעת העתקה באמצעים משפטיים וטכנולוגיים היא דבר טיפשי ומיותר שמזיק לחברה האנושית ובסופו של דבר פוגע גם בעסקים שנוקטים בה."
אז תיקון קטן: העיקרון הזה, לפחות בניסוח שלך, הוא עיקרון תועלתני, לא עיקרון מוסרי (ועל מידת התועלת שבהגנה על זכויות יוצרים אפשר להתווכח, כידוע יש טיעונים לכאן ולכאן). עיקרון מוסרי הוא,למשל, שאסור לגנוב ממישהו אחר, וזה כולל לגנוב עבודה שמישהו אחר יָגַע עליה.
אצלי שאיפה לשיתוף עם הזולת נכנס לתחום של מוסרי. השאיפה לקבל נכנסת לתחום של תועלתני.
ראשית, זה לא איך שניסחת את זה מלכתחילה. אבל בכל מקרה, שיתוף עם הזולת זו אכן מטרה נעלה, אבל אתה מדבר כאן על משהו שנעשה בכפייה – כשאני לוקח באופן פיראטי משהו שמוגן בזכויות יוצרים בלי שקיבלתי את רשותו של בעל הזכויות זה לא נופל אצלי בקטגוריה של "מוסרי". כמובן, להמליץ לאנשים שיתנו דברים בחינם זה מעשה נאצל, אבל לעודד לקיחה ללא רשות זה לא נאצל ולא מוסרי – וזה גם לגמרי תחת "שאיפה לקבל".
למען הסר ספק, אני לא מקדם העתקה של קבצים עם תוכן שמוגבל בזכויות יוצרים בניגוד לחוק, הגם שאיני חושב שזה בלתי־מוסרי, אבל זה דיון נפרד.
אבל נניח שלקחתי ממנה את התמונה הזאת בכפייה. כל פקפוק שעוד היה לי בקשר לשאלה האם לפרסם אותה או לא נעלם סופית כשראיתי שהיא מפרסמת אותה גם באתר שלה ובאיכות גבוהה הרבה יותר. לנסות סתום חור קטן בצורה מגעילה כשאתה בעצמך פתחת חור גדול עוד יותר – זה כבר באמת משונה.
אבל אני דווקא לא מדבר על המקרה הנקודתי הזה, שבו האישה סתם הפגינה חשדנות וצרות מוחין, אלא על העיקרון הכללי. למה אתה חושב שזה לא בלתי-מוסרי לגנוב קניין של מישהו אחר? קיבלתי לפני כמה שבועות ממכר שלי, שהוא סופר, קובץ ובו ספר שכתב ושעומד לצאת לאור בימים אלה (הוא רצה שאגיד מה דעתי על כמה עניינים שם). אילו רציתי, יכולתי עכשיו לקחת את הקובץ כמות שהוא, להעלות אותו לרשת ולגבות 15 ש"ח מכל מי שרוצה להוריד אותו, במקום לקנות את הספר בחנות ב-80 ש"ח. ומאחר שהמכר שלי הוא סופר די ידוע ודי מצליח, סביר להניח שלא מעט אנשים יורידו את הספר אצלי, והדבר יבוא במידה מסוימת על חשבון מכירת הספרים בחנויות. מוסרי בעיניך?
לעשות דבר כזה בלי אישור מהמחבר לא בהכרח בלתי־מוסרי, אבל מגעיל לאללה.
אביעד: מי דיבר על כפייה?
מי דיבר על תקיפת ספינות בלב ים?
ומי דיבר על לקיחה ללא רשות?
אף אחד כאן לא דיבר על הפרה של חוק כלשהו.
אני אשאל אותך שאלה פשוטה: אם אתה יכול לעזור לשכן שלך מבלי לגרוע דבר מעצמך, האם זה יהיה מוסרי לא לעזור לו?
אני מאוד מקווה שהתשובה שלך תהיה "לא, זה לא מוסרי, אנשים צריכים לעזור זה לזה, בייחוד כשהעזרה לא לוקחת ממך דבר."
וכאן בדיוק נמצא האספקט המוסרי של תוכנה חופשית (ובעצם מידע חופשי מכל סוג שהוא):
תוכנה חופשית מאפשרת לך לעזור לשכן שלך, ע"י כך שהיא מרשה לך לתת לו עותק של התוכנה.
מנגד, תוכנה קניינית מחייבת אותך לנהוג בצורה לא מוסרית, ואפשר אף לומר "מנובלת" כלפי שכניך וחבריך, ובכך שהיא לא סתם אוסרת עליך לעזור להם בכך שתתן להם עותק, אלא אף הופכת אותך לפושע אם תעשה זאת.
מבחינתי, כפייה שכזאת אינה מוסרית.
באשר לחוקי "זכויות העתקה" והעבודה הקשה של היוצרים, מקרה מעניין שקרה לאחרונה הוא של ליידי גאגא: http://www.bbc.co.uk/newsbeat/14158118
ובקצרה: youtube חסמו את ליידי גאגא משום שהעלתה קטעים מהופעות שלה עצמה.
לא מדובר בטעות ביורוקרטית – למרות שהאומנית היא שעבדה כדי ליצור את הקטעים הזכויות כלל לא שייכות לה אלא לחברות המדיה והן מסרבות לתת לה להציג אפילו קטעים מהמופעים שלה.
עדיין חושב שההצדקות לחוק רלוונטיות למציאות של היום?
נקודה נקודה:
1. הכפייה היא בכך שאתם רוצים לבטל חוקים שמגינים על קניינם של אחרים. זו כפייה, כשם שלאסור על בעלי חנויות לנעול את החנות שלהם בלילה ("כי שיתוף זה מוסרי") זו כפייה.
2. אף אחד לא דיבר על הפרת חוק? אמיר דיבר. הוא אמר שבעיניו זה לא בלתי-מוסרי.
3. לעזור לשכן בלי לגרוע דבר מעצמי? תמיד? בכל תנאי? כל סוג וכמות של עזרה? רק כי אני יכול? חוץ מזה שבמקרה שלכם אפשר להתווכח אם באמת בעלי הקניין לא נפגעים.
4. אין לי שום דבר נגד שיתוף ונגד תוכן חופשי. זה איש קש, אפשר לעבור הלאה.
5. לא הבנתי איפה הכפייה (הלא מוסרית). האם מישהו כופה על שכני וחברי להשתמש בתוכנה המוגנת בזכויות יוצרים? מה ההבדל בין זה ובין, למשל, לצלם ספר לימוד (שמישהו מתפרנס מכתיבתו ומכירתו) במאה עותקים ולמכור אותו לחברי הסטודנטים במחיר זול במיוחד? ומה דעתך על הדוגמה שהבאתי למעלה – אם אפרסם את הספר של מכרי הסופר, מי כאן הכופה ומי הנכפה?
6. עניין ליידי גאגא לא נשמע לי כזה בעייתי. אם היא חתמה על חוזה שבו היא מעבירה את זכויות היוצרים שלה למישהו אחר, אז הן שייכות למישהו אחר. אני מתרגם ספרים במקצועי, ועל פי החוזה שלי אני מעביר את הזכויות על התרגום שלי לבית ההוצאה. זה נהוג ונפוץ, ולא נשמע לי כמו כזה אי-צדק. כך או כך, עדיין יש לי "זכות טבעית" על הטקסט, שמוכרת בבית המשפט.
1. אני לא רוצה לבטל חוקים. החוקים לא כל־כך רעים. אני רוצה שאנשים יפסיקו לנסות להשתמש בהם בצורה מגעילה.
2. זה, להבדיל אלפי הבדלות, כמו סרבנות בצבא. זה לא חוקי לפי הספר, אבל לא בלתי־מוסרי לדעתי.
אף לרגע לא טענתי שלא חוקי = לא מוסרי (וכנ"ל המשוואה ההפוכה). אילו היתה זהות בין חוק ומוסר אפשר היה לסגור את הפקולטות לפילוסופיה מחר בבוקר. הרבה חוקים אפשר לנצל לרעה, במיוחד אם מותחים את גבולותיהם. על כל פנים, מדבריך עלה הרושם שאתה מתנגד לזכויות יוצרים באופן גורף, מה שלא עולה בקנה אחד עם הטענה שאינך רוצה לבטל חוקים.
1. הבא נפריד: מידע אינו קניין!
למרות שיש אנשים רבים שמשתמשים במושג "קניין רוחני", בפועל, חוקים כמו "זכויות יוצרים" וחוק פטנטים מקנים מונופול מוגבל על פעולות מסוימות במידע.
הם לא הופכים את המידע לקניין, ואם אתה באמת מתעקש להשוות מידע לקניין פיזי, הרי שיש לך בעיה רצינית: ברגע שקניין פיזי נמכר, המוכר מעבד כל זכות שליטה בו ולא יכול לקבוע מה הבעלים החדש יעשה.
דווקא חוקי "המונופולים הרוחניים" כמו חוק "זכויות היוצרים", מאפשרים לך לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה: גם למכור וגם לשמור על שליטה מסוימת.
באשר לביטול חוקים: אישית לא ראיתי אמירה כזו ברשומה הנ"ל, אבל אני תומך ב-"מפלגות הפירטים" שקמות להן עכשיו באירופה: החוקים מיושנים וזקוקים לרפורמה דחוף.
זה לא אומר ביטול מוחלט, אבל זה אומר שינוי והתאמה למציאות הקיימת על מנת שישרתו את הציבור ולא את המיעוט העשיר בעל האינטרסים.
2. להפר חוק שאינו מוסרי יהיה "בלתי-מוסרי"? מה תגיד על אנשים ששחררו עבדים? לפי החוק של אותה תקופה בארה"ב זו היית גנבה ועונשה תלייה.
3. לא אמרתי "כל סוג" אבל אם אתה יכול אז למה לא לעזור? סתם כי לא בא לך?
ושוב: איזה קניין? ומי הבעלים? (ראה סעיף 1)
4. לא ממש הבנתי, אבל נדלג.
5. א) אף אחד לא כופה על שכניך כלום.
אבל אם הם צריכים דבר מה, ולך יש את היכולת והרצון לתת להם אותו, הרי שזה לא מוסרי מצד אדם שלישי לכפות עליך לא לתת להם ולשמור לעצמך.
האם זה הגיוני שיצרנית הסוכר תאסור עליך לתת כוס סוכר לשכנה בטענה שאתה גונב ממנה?
רואה מה עשיתי כאן? השוואה בין קניין גשמי למידע. לא ממש עובד…
ב) אין שום סיבה שספרי לימוד יהיו בתשלום אם ניתן להפיץ אותם חינם.
זה ידע מעשי ששיך לכלל האנושות.
בעוד שייצור הספר עצמו עולה כסף, ולכן עלינו לשלם על עותק פיזי, המידע שבו לרוב אינו באמת מכוסה בזכויות יוצרים.
לדוגמה, אין ולא יכולות להיות זכויות יוצרים על נוסחאות מתמטיות, כך שאין שום הגיון שספר מתמטיקה יהיה מוגבל בזכויות יוצרים.
ג) אני לא בטוח איך להתייחס לדוגמה שלך. הרי ייתכן שחברך כבר הפר זכויות יוצרים של המו"ל שלו מעצם זה שנתן לך את הקובץ.
בכול מקרה, האם זה באמת מוסרי מצד החבר שלך לאסור עליך סוג של פרנסה כדי שהוא יוכל להרוויח יותר?
6. איזה "זכויות טבעיות" בדיוק? קראת את החוק?
אם תנסה לעשות שימוש כל שהו בתרגום שעשית ללא רשות המו"ל תעבור על החוק ואתה עלול למצוא את עצמך ללא פרוטה.
אבל הנקודה היא שדיברת על עבודה קשה: אז איך אתה מתרץ את זה שמי שמרוויח בסוף, הוא לא מי שעשה את העבודה הקשה, אלה מישהו אחר שלא מסוגל בעצמו ליצור דבר?
אני מפתח שכיר, וגם לי אין שום זכויות על הקוד שאני כותב במסגרת העבודה כי ככה התעשייה עובדת וככה החוק כתוב.
זו גם הסיבה שאני מבין שפרנסתי, לא מגיעה מחוקי "זכויות יוצרים" אלא מהכישורים והיכולות שלי.
זו הסיבה שאני יכול להסתכל על החוקים האלה מזווית אחרת ולהבין שהם גורמים הרבה יותר נזק לחברה ככל וליוצרים בפרט מאשר תועלת והגיע הזמן לתקן אותם.
שוב – לא לבטל לגמרי, לתקן.