ארכיון לחודש: אוגוסט, 2011

קורה לי לא מעט שאני כותב דואר אלקטרוני בעברית למישהו ומקבל תשובה באנגלית. לפעמים באנגלית משובשת, שכן ממש לא כל הישראלים יודעים אנגלית טוב, וגם לא כל המתכנתים הישראלים – ובכל זאת רבים מהם מעדיפים לכתוב דוא״ל באנגלית. הנמען שלי הצליח לקרוא את המכתב שלי בעברית, ואם אדבר אתו בטלפון, הוא יענה לי בעברית, אז מדוע בדואר אלקטרוני הוא עונה באנגלית?

אלו הטענות ששמעתי:

„אני מקליד לאט בעברית”
על מקשי המקלדות שנמכרות בארץ מצוירות אותיות עבריות ובכל מערכות ההפעלה הנפוצות בישראל יש תמיכה טובה בהקלדת אותיות עבריות יותר מעשור. אתה מקליד לאט בעברית, כי רוב הזמן אתה מקליד באנגלית. אחרי שתקליד יום־יומיים בעברית, תקליד מהר גם בעברית.
„אם אכתוב בעברית, הנמען שלי לא יוכל לקרוא את זה, כי הוא יראה ג׳יבריש”
הטענה הזאת הייתה נכונה לפני כעשור, אולם בעיות הקידוד התחילו להיעלם לפני שבע שנים עם כניסת ג׳ימייל שדחף יוניקוד. יוניקוד אומץ גם במערכות דוא״ל אחרות – וואללה!, יאהו!, אאוטלוק. אני מכיר אנשים שעדיין מתעקשים להשתמש בתכנות מהמאה הקודמת, כגון Eudora‏, Mutt ו־Emacs, שתומכות ביוניקוד חלקית, אבל גם הם מצליחים לקרוא את המכתבים שלי. (אגב, אם אתם קוראים את זה – אני אוהב אתכם, אבל רבאכ, אתם ממש מוזרים.)
„קשה לכתוב בעברית על מחשבים / מתמטיקה / פיזיקה / בורסה”
אם אתה מדבר בעברית עם עמיתיך לעבודה או ללימודים על הנושאים האלה בעברית, תוכל גם לכתוב עליהם בעברית.
„רוב המונחים בתחום המקצועי שלי הם באנגלית, אז אני כבר כותב את הכול באנגלית”
שוב, אם אתה מדבר בעברית עם הרבה מונחים מקצועיים באנגלית, תוכל גם לכתוב את זה. זה בסדר גמור לכתוב משפט בעברית עם מונחים מקצועיים באנגלית.
„עברית כתובה הפוך מימין לשמאל וכל המילים קופצות לי”
רוב תכנות הדואר תומכות בשליחת דוא״ל ב־HTML (או „טקסט עשיר”; זה פחות או יותר אותו דבר). אפשר להשתמש בזה לרעה, למשל להוסיף גופנים מיותרים, צבעים, תמונות, פרצופים מחייכים ושטויות אחרות. אבל אפשר להשתמש בזה באופן מועיל: אם אתם שולחים HTML ומיישרים את הטקסט מימין לשמאל, הכול מסתדר. בדרך כלל זה נעשה עם כפתור שנראה בערך ככה:
¶◄
אני עושה את זה כבר שנים, זה נוח לי ואיש ממאות האנשים שאני כותב להם לא מתלונן. אם תכנת הדוא״ל שלך אינה תומכת ב־HTML, זה זמן טוב להחליף תכנת דוא״ל.
„בחברה שלי הכול מתנהל באנגלית”
זה דווקא תירוץ שקביל לפעמים. הוא קביל לגמרי אם חלק מעובדי החברה אינם יודעים עברית – במקרה כזה הגיוני לגמרי שהתכתובת הפנימית בענייני עבודה בחברה תתנהל בשפה שנוחה לכל העובדים, ולרוב זאת אנגלית. אבל כשכותבים לחברים שמדברים עברית, אין שום סיבה לא לכתוב בעברית.

אילו עוד טענות שמעתם? אם אתם בעצמכם כותבים דוא״ל באגלית, אז באילו טענות שלא מניתי כאן אתם משתמשים כדי להצדיק את זה? למה התשובות שנתתי כאן לא משכנעות אתכם?

אגב, תאמינו לי שאני לא כותב את כל זה למען הציונות. אני כותב את זה כדי להביא יותר טבעיות לחיים שלכם. אם קל לכם לדבר עברית, קל לכם גם לכתוב עברית. אם נראה לכם שֶׁקַּל לכם יותר לכתוב אנגלית, אתם כנראה מדמיינים את זה ואם תנסו יום־יומיים לכתוב בעברית, תראו שזה בכלל לא נורא. פשוט נסו את זה. ניסיתם וזה לא הצליח? ספרו לי. תודה.

מה לא בסדר בכותרת הזאת?

הסופה הקטלנית הגיעה לניו יורק: חשש מהצפות ענק; פיליפינים: שמונה נהרגו בסופת טייפון שהכתה במדינה

אני מבין שבפועל ניו־יורק היא עיר חשובה יותר מבחינה תרבותית וכלכלית ושלהרבה ישראלים יש שם קרובי משפחה, אבל ההנצחה של החשיבות הזאת על־ידי הצגת ניו־יורק בכותרת ראשית ודחיקת אירוע באותו סדר גודל בפיליפינים לכותרות רצות מימין מרגיזה אותי.

ברשומה הזאת הייתה אמורה להיות פרסומת חינם למשהו שאהבתי. במקום זאת הרשומה הזאת תהיה קיטוּר על משהו שלא אהבתי.

אני אוסף תמונות של סמלים ושלטים שיש בהם שילוב של אותיות לועזיות עם ניקוד עברי. כל בתי העסק שמופיעים שם מקבלים פרסומת חינם ואיש לא מתלונן – לא הקוראים ולא בתי העסק. אדרבא, קיבלתי פניות אחדות מבתי עסק שביקשו להוסיף עוד פרטים. פעם אחת אפילו הוספתי קצת, כשהייתה לזה הצדקה.

אמש צילמתי עוד שלט כזה, שעמד מחוץ לחנות:

פרסומת של חנות תכשיטים. שם החנות נמחק מהשלט ובמקומו נכתב: כאן הייתה יכול להיות פרסומת שלך, מעצבת מעצבנת.

כאן הייתה יכולה להיות פרסומת שלך, מעצבת מעצבנת. הצגת את התמונה הזאת ברשות הרבים ולא החתמת אותי על חוזה שמחייב אותי לתת לך קרדיט.

כפי שאתם מנחשים, התמונה הזאת ערוכה. היא ערוכה כי בעלת הבית רצה אליי ושאלה אותי:

– „מה אתה עושה?”

– „אני מצלם את השלט היפה שלך.”

– „מישהו נתן לך רשות?”

– „אני מקווה שאת צוחקת.”

– „צריך לקבל אישור בשביל לצלם דברים כאלה.”

– „אני עדיין מקווה שאת צוחקת.”

– „לא. אתה יודע, התכשיט הזה,” היא הצביעה על התכשיט עם העיגולים הגדולים באמצע, „מישהי צילמה אותו כמוך ועכשיו היא מוכרת אותו פה מעבר לפינה. שבועיים לקח לי רק לעצב אותו…”

– „אסור לצלם? את קולטת מה את עושה? את אומרת לי שאסור לי להוציא את הטלפון שלי וללחוץ על כפתור ברשות הרבים. את מציגה את הפרסומת שלך ברשות הרבים. בשביל מה את מציגה אותה אם את לא רוצה שאנשים יראו?”

– „אתה אמור לשאול. אתה יודע, אני קולטת אנשים ברגע, הייתי מרשה לך…”

– „לא את לא. אם את קולטת אנשים ברגע, את היית אמורה להבין בלי שאשאל שאין לי שום כוונה להזיק לך. ואם, נגיד, מישהי קונה את זה, הולכת עם זה לארוחת ערב ומישהו מצלם אותה, גם זה אסור?”

– „אין לי שליטה על זה.”

– ״נכון, אז מה אכפת שמישהו יצלם פה? זה אותו דבר.”

– „כי אתה אמור לפחות לשאול. אחרת זה כמו גנבת דעת.”


גנבת דעת. לקח לה שבועיים לעצב שבעה עיגולים, יומיים לכל עיגול. ולקח לה רק שניותיים לעצבן אותי. בשלב הזה החלטתי שאפרסם את התמונה הזאת על אפה ועל חמתה, אבל בלי שמה, כי היא הרסה לי את הערב, אז לא מגיעה לה פרסומת. קצת חבל, כי נעשה שם שימוש חמוד בניקוד. רציתי לשאול אותה של מי היה הרעיון לנקד ככה, כי לא תמיד יש לי הזדמנות לזה, אבל אחרי שהיא עצבנה אותי זה כבר לא היה אפשרי.

היום גם חיפשתי את שמה באינטרנט ומצאתי שיש לה אתר. לא אקשר אליו, כמובן, אבל אספר לכם שיש בו תמונות רבות, איכותיות ומפורטות הרבה יותר של העיצובים שלה. אבל מה, לי אסור לצלם אצלה בחנות.

לא זכור לי שקרה לי דבר כזה בארץ. זה כן קורה הרבה ברוסיה. ההורים שלי נוסעים לשם כמעט כל שנה ואוהבים להסתובב בחנויות יוקרה, מסעדות וכניסות של בתי מלון ומספרים שכמעט בכל מקום אוסרים עליהם לצלם. המעצב (!) הרוסי ארטמי לבדב, המוזכר בבלוג הזה מדי פעם, יצא למלחמה נגד התופעה הטיפשית הזאת ויצר שלט „מותר לצלם” (הדף באנגלית). כרגיל אצלו, הוא גם מסביר את תהליך יצירת השלט וגם נותן תמונות וקטוריות איכותיות להורדה שאתם יכולים לשים בבית העסק שלכם ולומר לאנשים: „אנא מכם: תעשו חיים וצלמו להנאתכם (ופרסמו בחינם את בית העסק שלי ולא את בתי העסק של אנשים טיפשים שאוסרים לצלם)”.

שלט „מותר לצלם”. השלט בצורת מצלמה, ברקע ירוק ועם פרצוף מחייך באמצע.

מותר לצלם

ובחייאת רבאכ, אל תספרו לי שטויות כמו „באמת יש בעיה של גנבת עיצובים”. ככה האמנות התנהלה מאז ומעולם. יש מי שטוב ברעיונות ויש מי שטוב רק בביצוע. יש מי שטוב בשניהם ויש מי שגרוע בשניהם. לנסות למנוע העתקה, ועוד באמצעים כה מרגיזים, זה דבר טיפשי להחריד.

ביסוד הרעיון המוסרי שמאחורי תכנה חופשית ותוכן חופשי נמצא אותו עיקרון: מניעת העתקה באמצעים משפטיים (פטנטים וחוקי זכויות יוצרים) וטכנולוגיים („ניהול זכויות קניין”, Digital Restrictions Management) היא דבר טיפשי ומיותר שמזיק לחברה האנושית ובסופו של דבר פוגע גם בעסקים שנוקטים בה.

פעם שלחתי שירים של ידידי המוכשר מירון צברי לכל מיני אנשים. שיכירו, שיתרשמו, ואולי יקרה נס והם ייקחו אותם לרדיו או לסרט. אני כבר בקושי זוכר למי; משום־מה זכורים לי רק שהרה בלאו, דויד גרוסמן – וקוונטין טרנטינו. הוא יש לו טעם מקורי במוזיקה.

לקח לו כמה שנים והוא חזר אליי. אמר שהוא אהב את השירים, אבל זה פשוט לא התאים לו ל„להרוג את ביל” ול„ממזרים חסרי כבוד” – למרות הקטע היהודי, אבל הוא שוקל להכניס את זה לסרט עתידי שלו: משהו עם מחבלים, מערבון מזרח־תיכוני. „מזרחון”, בעצם.

אז הוא ביקש לבוא לישראל לראות את השטח. בלי מלון יקר וצלמים וכל זה. שאל אם אפשר פשוט לישון אצלי לילה. זה לא ממש הסתדר, כי אנחנו בדיוק עוברים דירה, אבל הצעתי שיבוא לישון אצל ההורים שלי בחיפה והוא הסכים. הוא הגיע, אכל את השניצל של אימא שלי ואז שם לב שנגמרו לו הסיגריות. „אורח מכובד”, חשבתי, „אמן. אני שונא סיגריות, אבל אעשה לו טובה ואלך לקנות לו.”

שום דבר לא הכין אותי למה שקרה כשחזרתי. הדבר הראשון שראיתי כשנכנסתי לחדר השינה הוא שטרנטינו ואשתי ישנים באותה המיטה. לא מתחבקים, לא מזדווגים, פשוט ישנים בשקט. הדבר השני שראיתי הוא בוב גלדוף, שיושב על הרצפה עם מכשירים אלקטרוניים. „אל תדאג, הכול בסדר. חִצֵּי הרדמה,” אמר לי במבטא האירי שלו, „יעילים, אבל עדינים. אל תצעק ואל תנסה להתקשר לאיש, שיבשתי את תקשורת הטלפונים פה. תסתכל על הטלפון שלך, איזה שומר מסך יפה עשיתי לו. רק בשקט, אתה ממש לא רוצה להעיר אף אחד.” הסתכלתי על הטלפון – היה כתוב שם „אין גישה ליישום סלולרי” וברקע היו צבעים פסיכדליים.

ווט דה פֿאק, אני חושב, ווט דה פֿאק. בוב גלדוף יושב בחדר השינה, אשתי במיטה עם טרנטינו, ומה לעזאזל ההורים שלי חושבים על זה?

– „זה מה שאתה חושב – כלומר, פריצה וחטיפה. אבל אל תדאג, הכול יהיה בסדר. פשוט שמעתי שטרנטינו מנסה לטייל פה בעילום שם וקיבלתי קריזה. הוא, צלמים רודפים אחריו, ואני – אפילו ההתרמות שלי למען אפריקה כבר לא מעניינות את העיתונאים, שלא לדבר על המוזיקה שלי. אז אמרתי – אחטוף משפחה ישראלית, העיתונאים יתעניינו בזה. יהיו לי גם צילומים של טרנטינו במיטה עם בחורה מסתורית. ואתה באמת אל תדאג, היא לא בגדה בך. חִצֵּי הרדמה – עדינים, אבל יעילים.”

– „אהה… בוב?.. אני פונה ללב שלך. לגבי אשתי אני לא דואג, אבל לגבי ההורים שלי – כן. אין לי מושג איך נכנסת בלי שהם שמו לב, אבל אימא שלי מה־זה לא אוהבת אורחים בהפתעה. בחדרי־חדרים היא בעיקר עצבנית על זה, אבל גם חשה חובה לארח כמו שצריך. היא תכף תקום ותראה שאין לך מיטה ושלא אכלת כלום ותזדרז לעזור לך עם זה. לך זה יהיה ממש נחמד, אבל אני אחטוף צעקות אחר־כך, אפילו שלא אני הבאתי אותך, וממש אין לי חשק לזה. אז אני רק רוצה שתדע את זה.”

– „אני מבין, בחיי שאני מבין. יש לי אימא אירית וסבתא יהודייה. אבל אין מה לעשות – התחלתי ולכן אסיים. מאוחר מדי.”

וחזר להתעסק במכשירים שלו.

אמרתי לעצמי שהכול פה מוזר מדי ונשכבתי לנמנם קצת. אחרי כמה דקות התעוררתי עם רעיון.

– „שמע, אני לא רוצה להפריע לך, אבל חשבתי שיעניין אותך משהו. קרה לי כמה פעמים שמצאתי תקליטים באשפה. אתה יודע, אנשים היום זורקים אותם בלי בושה. אז בפעם האחרונה מצאתי אחד של בומטאון ראטס.”

הוא הרים את הראש וחייך. המשכתי:

– „The Fine Art of Surfacing, כמובן. אני מצטער, אבל עד אז הכרתי רק את I Don't Like Mondays, אבל באמת שכל האלבום מצוין. התקליט שאני מצאתי קצת שרוט, דווקא בשורה The Telex machine is kept so clean.”

הוא זמזם: „And it types to a waiting world”.

„שיט,” חשבתי, „אני לא באמת זוכר את המילים.”

הוא הבין. זה לא באמת הפריע לו. הוא דווקא היה מרוצה מזה שאנשים מכירים את המנגינה ולא מתעמקים במילים שעוסקות ברוצחת משוגעת. הוא המשיך לזמזם ואני הצטרפתי. בפזמון הוא כבר ממש נכנס לזה, ואני צעקתי: „הדר, קוונטין, תתעוררו, בואו תעזרו לי להשתלט על בוב גלדוף שמנסה לחטוף אותנו.”

– „יא חתיכת טמבל,” צעק קוונטין, „לא מספיק צרות הבת הסיינטולוגית המפגרת שלך עשתה לי? אתה בטח מצפה שאני אתנפל עליך במכות כדי שיהיה לך עוד סיפור למכור לעיתונאים, אבל זה מתחת לכבודי.”

– „אוף אתך.” גלדוף קיפל את המכשירים שלו ופנה ללכת. הוא זרק בי מבט אחרון – „אבל נכון אלבום טוב?”

רגע אחרי שיצא מהבית, רצתי אחריו והבאתי לו את האלבום של מירון צברי. „גם זה אלבום טוב. הוא כוכב פה. חבר שלי. יש פה שיר אחד שהלחנתי. קח, מזכרת מישראל.”


וזה סיפור אמתי, חוץ מהקטע של ניסיון החטיפה והמזרחון של טרנטינו.

הל״א: „ואן־נוט זה כמו פאוורפוינט כזה, אבל ווֹרד.”

Follow

Get every new post delivered to your Inbox.

הצטרפו אל 335 שכבר עוקבים אחריו