דיסקט

לפעמים את אומרת שאני דיסקט גיבוי, אבל אולי יותר נכון לומר שאני רנדום אקסס ממורי.

פרדוקס, חלק ב׳: מבוטל

הפרסומת החדשה של בנק לאומי מזמינה את הלקוחות „להיכנס ליומן של המנהל ולקבוע אתו פגישה”. היא משתמשת בכך שאנשים רבים התרגלו להשתמש ביומן בתכנות כגון אאוטלוק ויומן גוגל.

לקראת סוף הפרסומת היצגן אומר „קבעו פגישה בכל זמן…” ואז מוצג המנהל קורא סיפור לפני השינה לבתו, והיצגן ממשיך: „… טוב, כמעט בכל זמן” ואז קוראקורה דבר מעניין: השעה ב„יומן” מתחלפת במילה canceled ולמטה, לפי המקובל בפרסומות יש תרגום לעברית: „מבוטל”.

canceled זה „מבוטל”

למה לא לכתוב לכתחילה בעברית, אלא באנגלית, ועוד אמריקאית (בבריטית כותבים „cancelled”)? ישראלים רבים רגילים להשתמש בתכנות יומן באנגלית, שהיא בררת המחדל, אף־על־פי שיש תרגומים סבירים הן לאאוטלוק והן לגוגל. ישראלים רבים רגילים לומר „קלנדר”, אף־על־פי שהמילה „יומן” קצרה יותר וברורה בהחלט. אני גם מהמר שלפני פרוץ התכנות האלו אל חיינו ישראלים אמרו על פגישה שאינם בטוחים שתתקיים שזה „לא סופי” או „לא בטוח”, אבל עכשיו רבים אומרים שזה „טנטטיבי”.

מבחינת בלשנות מתארת יש פה תופעות ראויות למחקר – למשל, אומרים שם תואר עם סיומת עברית – „טנטטיבי” ולא „טנטטיב” כמו באנגלית. אבל מבחינה חברתית יש משהו מגוחך בלכתוב מילה אנגלית בהקשר כזה ולתרגם אותה לעברית בכתובית.

ישראלים, עִצרו את פרדוקס תרגום התכנה. קבלו החלטה להשתמש בתכנה בעברית. זה בידיים שלנו.

פרדוקס

אתמול קטלתי פה את גוגל פלוס (וגם באנגלית), וכצפוי קיבלתי כל מיני תגובות – „למה אתה כזה אנטי?”

אל תתרגשו כל־כך, כולה אתר אינטרנט. מדובר בעניין מעשי: אני „אנטי” גוגל פלוס, בעיקר כי אני לא ממש מבין איך האתר הזה עובד וגם אילו הבנתי, לא הייתי משתמש בו הרבה, כי די מיציתי את כל הקטע הזה של רשתות חברתיות שנותנות יותר מדי מבנה לדברים שאני כותב וקורא. נוח לי לכתוב פה בבלוג. אבל כנראה יש הרבה אנשים שהולכים להשתמש בגוגל פלוס וגם יש בו כמה טכנולוגיות חדשניות ויפות, אז אם זה כבר נוצר כדאי שזה יעבוד טוב.

אז אני בודק בקטנה איך עובדות שם הטכנולוגיות האלה. למשל הטכנולוגיה הנהדרת של „שלח משוב”. יש שם כפתור כזה למטה מצד שמאל והוא מאפשר לשלוח משוב למפתחי האתר. אם אתם משתמשים בגוגל פלוס באנגלית, אז קוראים לו „Send feedback” והוא נמצא מימין. ועכשיו השאלה העיקרית: אם אתם קוראים את הבלוג הזה בעברית, אז למה לעזאזל אתם משתמשים בגוגל פלוס באנגלית?

שני ישראלים עובדי גוגל אמרו לי להשתמש ב־„Send feedback”. לא ב„שלח משוב”. וזה מוזר ולא מקובל עליי. הייתי מצפה שלפחות עובדי גוגל שמדברים בשפה שאתר של גוגל מתורגם אליה, ישתמשו באותו אתר בשפה הזאת ולא באנגלית.

אין דין תרגום תכנה כדין תרגום סרט. לא פעם התווכחתי עם הוריי שנעלבו כשאמרתי להם שאני מעדיף לראות סרט אנגלי באנגלית ולא בדיבוב לרוסית (אם כי לא אתנגד לכתוביות). הם טוענים שזה בגלל שאני שונא את השפה הרוסית ואני טוען שאני אוהב מאוד את השפה הרוסית, אבל מעדיף לראות סרט אנגלי באנגלית, כי הדיבור של השחקנים הוא חלק מיצירת האמנות המקורית. תפריטים של תכנוֹת זו לא ממש יצירת אמנות – זה דבר שאמור להיות שימושי.

כבר כתבתי פעם על פרדוקס תרגום התכנה: אנשים שאינם יודעים אנגלית חייבים להשתמש בתכנה מתורגמת גם אם התרגום גרוע, כי הם מעדיפים תרגום עברי גרוע על פני אנגלית שאינם מבינים כלל ואילו רוב האנשים שיודעים אנגלית משתמשים בתכנה באנגלית, כי הם מניחים שהתרגום גרוע. וכך התרגום נשאר גרוע, כי האנשים שאינם יודעים אנגלית לא יכולים לדווח על בעיות התרגום והאנשים שיודעים אנגלית בכלל לא נחשפים אליהן.

ג׳ימייל במליאלם. אם אתם לא יודעים מליאלם, אז אתם לא מבינים מה כתוב פה. ככה נראה ג׳ימייל באנגלית למי שלא יודע אנגלית.

ולכן שימוש בתכנה מתורגמת צריך להיות עניין של החלטה. החלטה נחושה: „אשתמש בתכנה מתורגמת אף־על־פי שאני יודע אנגלית, כי אנגלית אינה השפה שלי.” קבלו את ההחלטה הזאת. זאת אחלה החלטה. באמת, זה עובד. מתרגלים לזה. אני כבר לא זוכר כמה זמן אני משתמש בג׳ימייל בעברית ואני צריך לחשוב רגע כדי להיזכר במושגים של דואר אלקטרוני באנגלית. שפה זה עניין של הרגלים.

כמובן, זה עובד הכי טוב עם תכנות חופשיות, שמאפשרות לכל אחד לשלוח תיקונים לתרגומים. יש לי נגיעה לתרגום התפריטים של ויקיפדיה, של פיירפוקס, של וורדפרס ושל עוד תכנות. קשה יותר להשפיע על תרגום של תכנות לא חופשיות, אבל נו, זו עוד סיבה לוותר עליהן ולהשתמש בתכנות חופשיות.

אז קיבלתם את ההחלטה? יופי. הנה משימות לביצוע מידי:

• התקינו דפדפן פיירפוקס בעברית.
• הגדירו שהשפה המועדפת שלכם באתרים היא עברית: אפשרויות ← תוכן ← שפות ← בחר.
• אם אתם משתמשים בפייסבוק, הגדירו שהשפה שלכם היא עברית: למטה־למטה כתוב Facebook © 2011 · English (US); לחצו שם על English ובתפריט שייפתח בחרו עברית.
• אם אתם משמשים בג׳ימייל, הגדירו שהשפה שלכם בג׳ימייל היא עברית" Settings‏ ← Display language.

וגם: תחליטו שאם אתם כותבים דואר אלקטרוני למישהו שאתם מדברים אתו עברית, אתם כותבים אותו בעברית. אבל על זה אפרט ברשומה הבאה.

פלוס

בזמן שהמלצרית פינתה את הכלים מישהו אמר: „אז מה זה בעצם הגוגל פלוס הזה?”

פתאום ולפתע פתאום פלטה המלצרית צרור:

„אחרי שני ניסיונות כושלים של גוגל להקים רשת חברתית, הם עכשיו המציאו דבר ממש גדול, שזה מעגלים, ורק מי שאתה מוסיף למעגלים יכול לראות את מה שאתה כותב ומשתף, וזה הרבה יותר טוב מפייסבוק, כי שם כולם רואים את הכול, וזה ממש טוב.”

אחרי שהתאוששתי מההלם, חשבתי שזה ממש מזל שהיא מבינה מה היא אמרה, כי אני לא מבין. אני לא מבין את האתר הזה, לא מבין את ההתלהבות ממנו ועד הודעה חדשה לא אשתמש בו. אני כנראה זקן מדי. לפייסבוק אני לפחות רגיל, אבל גם שם צמצמתי לאחרונה את פעילותי ואיני מתכן לשוב ולהרחיבה.

הסיבה העיקרית לכך שאיני רוצה להשתמש בפייסבוק ובגוגל+ היא שבאופן כללי מדובר בבזבוז זמן עצום, אבל יש עוד סיבה: הם תומכים ממש רע בכתיבה מימין לשמאל. להבדיל מטוויטר, שמתעלם מכתיבה מימין לשמאל כמעט לחלוטין, פייסבוק וגוגל+ מודעים לכך שיש אנשים שזקוקים לזה. עובדה – כל אחד מהם מנסה לנחש באיזה כיוון אני כותב. אבל כל אחד מהם עושה את זה בצורה שונה, וכל אחת מהצורות מעצבנת ומוזרה. אני לא רוצה שתכנה תנחש באיזה כיוון אני כותב, כשם שאני לא רוצה שדף נייר ינחש באיזה כיוון אני כותב. אני אקבע את זה בעצמי.

בשנת 2011 זאת אמורה להיות עילה להחרמת אתרים ותכנוֹת.

לא מחקתי את החשבון בגוגל+ לגמרי, אבל מחקתי כל מיני אנשים שהוסיפו אותי ל„מעגלים” שלהם, שעדיין לא הבנתי מה הם בעצם. את השמות של רובם לא הכרתי, אבל נדמה לי שהיו שם גם כמה שכן. אם אתם חברים שלי ואתם תוהים למה מחקתי או חסמתי אתכם, אז זה לא כי אני שונא אתכם, אלא כי אני לא מבין איך האתר הזה עובד ואני גם אשמח אם לא תנסו ללמד אותי. אם בא לכם, תרגישו חופשיים להוסיף אותי מחדש.

---

המסעדה היא „בית בנמל” בנמל תל־אביב. נדמה לי שהביאו לי מכבי במקום גולדסטאר, אבל הרביולי כרשה טעים מאוד.

מגמות

חובבי תצפיות לשוניות שאינם מתעניינים בביקורות מוזיקה מוזמנים לדלג לסוף הרשומה.

---

האלבום החדש של רונה קינן „המראות ונחיתות” הוא האלבום הכי טוב שלה. בשתי הסתייגויות חשובות: א׳ – הכי טוב עד כה; ב׳ – הכי טוב יחסית. בכל אחד מאלבומיה הקודמים היו שירים מצוינים לצד שירים לא מבריקים למילוי הזמן. באלבום הזה אין שירים אדירים ברמה של „מבול” או „עיניים זרות”, אבל יש בו הרבה שירים טובים ומעט שירי מילוי.

בדרך כלל זה היה אומר שהאלבום הוא לא באמת אלבום טוב, אלא שהאמן פשוט התמקצע יותר בלעשות רושם ראשוני טוב ושהאלבום לא ישאיר חותם היסטורי משמעותי. אבל זה לא נכון לגבי האלבום הזה. לאלבום הזה יש סיכוי להיזכר בתור האלבום שבו קינן התחילה להשיל מעצמה את שני הדברים שמכבידים עליה ללא צורך: השירים באנגלית והניסיונות ליצור שירים בסגנונות מיושנים או „עממיים” – קברט או קאנטרי. שני השירים החלשים באלבום – „Black Tiger” ו„הפרש המהורהר” – הם כאלה, בהתאמה. לשניהם יש טקסטים משונים ולא רעים, אבל הביצועים פשוט לא מתרוממים. אני מהמר על כך שבאלבום הבא שלה לא יהיה שום שיר באנגלית – אני מבין את החיבה שלה לשפת הרוק הבין־לאומית, אבל היא מזמן הוכיחה לקהל שהיא פשוט לא צריכה את זה. על הפניות לסגנונות אחרים היא כנראה לא תוותר, אבל בעתיד היא כנראה תעשה את זה טוב כמו שהיא עושה את זה ב„עטלפים עפים נמוך” בעל הנגיעות הבלקניות.

שני המרכיבים של רוק עברי עובדים ב„המראות ונחיתות” טוב. זה אלבום רוק שמשלב בין הפקה מדויקת ומלוטשת לבין חספוס בצורת סולואי גיטרות מעיפי־סכך בשיר הנושא, פלוגלהורן של עדי רנרט ב„מה שהלך לי לאיבוד” ופסנתר אוונגרדי של אסף תלמודי הענק ב„תוגה שיכורה”. קינן גם משכללת באלבום הזה את יכולתה הבאמת ייחודית לעשות שירים שאין לי מילה טוב יותר לתאר מאשר „מסויטים”: היא הפגינה אותה לראשונה ב„ההכרה שלי נמוגה” מתוך „אתה חברה שלי” וב„הקול שקורא לי” באלבומה הראשון, ובאלבום הזה היא עושה את זה עוד יותר טוב ב„הלילה לא שירים” וב„הקולב”.

אז המסקנה היא שזה מה שמכונה בעגת מבקרי המוזיקה „אלבום מעבר”. הוא קצת עני בהברקות, אבל עשיר במגמות, שברובן טובות. אם היא תמשיך עם המגמות הטובות ותקבל יותר ביטחון – נגיד, תוותר על ההפקה של יזהר אשדות בשביל הגיוון – האלבום הבא שלה יכול להפוך לאבן דרך אמתית ברוק העברי.

---

ב„רוק העברי” יש, כאמור, שני מרכיבים – רוק ועברי. רוק רונה קינן יודעת לעשות, והיא גם יודעת לכתוב מילים מצוינות בעברית, אבל אם יש מגמה שמותר לה לוותר עליה, אז זאת מגמת העריכה הלשונית. באלבום הזה יש מספר שורות שדי ברור שהמחברת עצמה או מישהו מחבריה ערך. שמתי לב ל„עריכה” כזאת אצל קינן בביצוע של „מבול” באלבום ההופעה שלה וכאן יש כבר דוגמאות למכביר:

• המראות ונחיתות: „חֲלוֹמוֹת מְכֻוָּצִים בַּכִּסֵּא שֶׁלְּפָנַי” – כ׳ רפה ב„מכווצים”; רוב האנשים היו אומרים כ׳ דגושה.
• הקולב: „מְכֻרְבָּל וֶכָּאוּב וְרוֹעֵד בַּמִּטָּה” – כ׳ רפה ב„מכורבל”, אבל דגושה ב„וכאוב”.
• הפרש המהורהר: „הדורבנות שלי כסופים” – הרבה אנשים היו אומרים „כסופות”.
• זמן פציעות: „זְמַן הִתְרַחֲבוּת הָעוֹרְקִים בְּתוֹךְ הַלֵּב” – רוב האנשים אומרים „עֹרֶק” במלעיל, כמו „חודש” ובהתאם – „עֳרָקִים” כמו „חודשים”. בלשון התקנית זה „עוֹרֵק” ו„עוֹרְקִים” – אותה הגייה כמו של אנשים שעורקים מצבא.

ויש עוד כמה שורות כאלה. עריכה לשונית כזאת היא לא בהכרח דבר רע, אבל אין דין קריינות חדשות כדין יצירת אמנות. למשורר מותר לכתוב ולשיר איך שהוא רוצה, כל עוד הוא מרגיש שזה יפה ולא להרגיש חייב „לתקן” את עצמו. אדרבה, שירים היו מאז ומעולם הצינור שדרכו נכנסו שלל „חריגות” משפת הדיבור העממי, אל השפה הספרותית הגבוהה ולא רק בעברית. אם לרונה קינן נוח לשיר „מכורבל” בכ״ף רפה, מי אני שאפריע לה; אבל אם היא מכריחה את עצמה, ויש לי תחושה שזה מה שקורה, מותר לה להשתחרר מזה. כמו שהיא משתחררת מהאנגלית ומהקברטיוּת.