אני עומד בתחנת אוטובוס בברלין. סליחה, בפתח־תקווה. אבל זה קרה כמה שעות אחרי שעמדתי בתחנת אוטובוס בברלין. סליחה, בקרון של רכבת תחתית. בפתח־תקווה אין רכבת תחתית.
בקיצור, אני עומד בקרון תחנת רכבת תחתית בברלין ויש שם איזה איש עצבני שצועק בטורקית על אישה. בתחנה, כשהדלתות פתוחות, הוא נותן לה מכה, זורק עליה כוס פלסטיק עם קפה שמלכלך לה את הבגדים ובורח החוצה. ואני שותק, כי מה יכולתי לעשות? יש לי טיסה לתפוס, ואני לא יודע לא טורקית ולא גרמנית, והאישה בעצם לא נראית מיואשת לגמרי או פגועה עד כדי הלם ושבר. ומצד שני, יש איזו תחושת החמצה.
יום לפני־כן ראיתי שוטרים גרמנים מדברים בקשיחות־מה אל איש על רציף שכנראה עשה משהו שלא היה אמור לעשות. נסע בלי כרטיס אולי. הייתי יכול לספר איך זה גרם לי לדמיין שוטרים גרמנים שבעים שנה לפני־כן, אבל יותר מעניין אותי לספר שברכבת תחתית בברלין אפשר להיכנס לתחנת רכבת תחתית וגם לעלות על הרכבת בלי כרטיס, וזה נותן תחושה נהדרת של חופש ויעילות. כמובן, אם נתפסים, משלמים קנס. גם בפראג זה ככה. כה טוב.
ויום אחרי־כן אני עומד בתחנת אוטובוס בפתח־תקווה בערך שעה וחצי אחרי שנחתּי ומדבר בטלפון עם אשתי על כך שאני ממש מופתע מזה שלא מספיק שיש בפתח־תקווה שלט ספרתי שמספר מתי מגיע האוטובוס הבא ולאן הוא נוסע, אלא שהמידע שמוצג בו אפילו נראה נכון, ואז אני שומע שנער שממתין באותה התחנה מאזין לשיר בטלפון שלו. אמרתי לאשתי להמתין רגע ופניתי אל העלם:
– "אתה יכול לשים אוזניות בבקשה?"
– "אין לי אוזניות!"
– "אז אתה יכול לכבות את המוזיקה בבקשה?"
– "למה?"
– "כי זה מקום ציבורי וזה מפריע לי. תשמע מוזיקה בבית."
הוא הנמיך.
– "לא להנמיך, לכבות."
– "אתה לא תשמע!"
– "אבל הנה, אני שומע!"
– "אבל אתה לא תשמע!"
– "לא, אני שומע. אל תנמיך, תכבה."
הוא כיבה ואני חזרתי לדבר עם הדר. היא אמרה שהיא לא אהבה את זה, אבל יש לי קווים אדומים. אחרי נסיעה אחת באוטובוס עירוני בירושלים שבמהלכה זכיתי לשמוע שש פעמים רצוף שיר בביצוע אייל גולן, דווקא לא רע, החלטתי שלא עוד. מאז אני תמיד אומר לאנשים באוטובוסים שלא ישמעו לידי מוזיקה בטלפון.
כן, זה מסוכן. החלטתי להפגין אומץ מפגר שכזה ולא לוותר, כי אתם יודעים, אם לא עכשיו אימתי, וניצחתי. יכולתי להפסיד ולגמור, כמו שוואן דר גראף אחותך אומרת, בתור כתבה על דקירה על רקע ויכוח על שמיעת מוזיקה בטלפון. אבל ניצחתי. החלטתי שאילו שתקתי, גם אז הייתי מפסיד. הייתי מפסיד הרבה פחות נקודות, אבל מפסיד. והחלטתי לנסות לנצח.
עכשיו מסתובב בפתח־תקווה לפחות ערס אחד שיודע שיש בעולם לפחות נודניק אחד שלא אוהב ששומעים מוזיקה בטלפון בלי אוזניות. יש גם לפחות אחד כזה בבני־ברק. ולפחות אחד בירושלים, ולפחות אחד בתל־אביב. בפתח־תקווה יש גם שלט ספרתי שמספר מתי מגיע האוטובוס הבא ולאן הוא נוסע ושהמידע שמוצג בו אפילו נכון, לפחות מדי פעם. אני אופטימי.
נ״ב. בטלפון שלי רדיו אף־אם עובד רק כשמחוברות אוזניות. וזה נהדר. אבל נגן קובצי מוזיקה עובד גם ברמקול. וזה מטומטם. למען האמת, אני לא כל־כך אופטימי לגבי היכולת של עובדים של חברות תקשורת ללמוד לחשוב בהיגיון.
א. שיחות בטלפון מפריעות (לי) לא פחות ממוזיקה.
ב. אם יצרני הסלולריים היו מגבילים סאונד לאזניות בלבד היית בוכה שזה פוגע לך באופציות ובחווית המשתמש ומכתיר אותם כ"טלפונים גרועים".
א. אל תתבייש להגיד את זה לאנשים בזמן אמת.
ב. לא.
.ב להלן מקור הפקפוק:
ניחשתי, אבל אין סתירה בין הדברים.
יש דיסוננס די עמוק.
אם אתה רוצה יותר אפשרויות, ואת כל מה שניתן לפתח, מה פתאום אתה מחפש להגביל אותן.
הנה כי כן, מוזיקה היא אחלה לטובת שימוש בסלולרי כשעון מעורר.
זו גם פונקציה מאוד שימושית להאזנה לפודקאסטים בזמן שאני שוטפת את הבית. הטלפון מטייל איתי ברחבי הבית ואין צורך באוזניות מציקות.
אי אפשר להחליף תרבות בטכנולוגיה.
אני הערתי לנערים במונית שירות שיכבו סיגריות. איך שירדתי מהמונית כולם תקפו אותי ואת שני החברים שהיו עמי.
זה קרה כשהייתי בן 16 בקו מפ"ת לחוף הים בת"א.
החבר'ה שתקפו לא ידעו שאני מיומן בג'ודו ואחד החברים מיומן ברקב מגע. למרות היחס המספרי שהיה לרעת כוחותינו, התגברנו על החבר'ה.
מסקנה — הערות וצדקנות עלולות להסתיים באלימות קשה ולא תמיד יש מזל שאתה המנצח…. אבל לפעמים מנצחים.
העניין הוא שהנצחון קטן וכשמפסידים הנזק הגופני גדול ועלול אפילו לעלות לצדקן בחייו.
בעיה.
כבר זמן מה אני חושב שאני צריך לנסות לפתח מכשיר להשתקה מרחוק של רמקולים של טלפונים ניידים ולהוציא אל מחוץ לחוק את השימוש בהם להשמעת מוזיקה, ושכול המנפנפים בחירויות המקודשות יקפצו לי. הדבר הזה הוא פשוט מטרד!
אני זוכר פעם בה נסעתי לי בשעה שש בבוקר בערך באוטובוס באר-שבעי וזכיתי, כמו שאר הנוסעים המנומנמים, לזכות לליווי במוזיקה מזרחית לאורך כל הנסיעה. בשש בבוקר, ריבונו של עולם! ובכל זאת, איש לא אמר לחיילת דבר, אולי מתוך השלמה עם העריצות הזו, אולי אפילו מתוך סוג של הרגל. אני, כמו כל האחרים, הסתפקתי במלמול מיואש לעצמי. אם אחד מנוסעי האוטובוס הוא במקרה גם חברה חמום-המוח שלפני הקפה של הבוקר עלול להוציא חנון כמוני להורג, זה לא שווה את זה.
למקרים כאלה אני שומר את מלכת הלילה. מנצחת כל זמר מזרחי (Der Hölle Rache kocht in meinem Herzen)
או! זו גישה.
אני דווקא נוטה לרוק הכי כבד שיש לי באותו רגע במכשיר.
ולנהג באוטובוס מותר להשמיע רדיו? ועוד תחנה עם פרסומות? זו לא השתלטות על המרחב הציבורי?
הכניסה לתחבורה ציבורית היא ללא פיקוח ברוב המקומות באירופה, מנסיוני, כשיוצאי הדופן הבולטים הם הרכבות התחתיות בכמה ערים גדולות (לונדון, פריז, ואם אני זוכר נכון גם מדריד). כנראה שיש בזה היגיון כלכלי מסוים, כי אם אתה מעמיד מחסומי כרטיסים בכניסה לתחנות זה עולה לך כסף, אתה צריך לדאוג לתחזק אותם בקביעות, ובעיקר, אתה חייב לאייש אותם כל הזמן כדי לעזור לנוסע בכיסא הגלגלים, לנוסעת עם עגלת התינוק ולנוסע שהכרטיס שלו פגום והאוטומט מסרב לבלוע אותו. מצד שני, צריך להשלים עם זה שרבים ינצלו לרעה את האי-בקרה.
כשגרתי בבריסל, הקנס למי שנתפס ללא כרטיס בתחב"צ היה 50 אירו. אבל היו אנשים שפשוט העדיפו לשלם את הקנס פעם או פעמיים בשנה, ועדיין זה משתלם יותר מאשר חופשי-חודשי. כיוון שכך החברה התחכמה והחלה לחייב 100 אירו את מי שנתפס פעם שנייה, 150 אירו פעם שלישית וכו', כך שהפשע מפסיק להיות משתלם.
אגב, הקטע הזה שקונים כרטיס מנהג האוטובוס הוא קטע שקיים רק בישראל ופה ושם גם בצפון אמריקה. לא ראיתי את זה בשום מקום באירופה. באירופה הנהג ספון בקבינה משלו, מאחורי מחיצת זכוכית, ושיעזבו אותו בשקט.
ברכבת בהמבורג יש קמפיין בנושא הרעש כבר הרבה זמן.
חשבתי להעלות תמונה שצילמתי, אבל מצאתי הרבה ברשת :)
למטרד ששמו דיבור בנייד, הפעם ברכבת, היה לי יום אחד פתרון מקומי. נערה רבה עם החבר שלה בטלפון, בקולי קולות. פרט לרעש, אני לא אוהב שהופכים אותי למציצן בעל כרחי. ובכן, אחרי כמה דקות ניגשתי לנערה ואמרתי לה בהאי לישנה: " היי, חמודה שלי, את המשפט האחרון לא שמעתי כל כך טוב. אכפת לך לחזור עליו?" מה אומר ומה אדבר, העלמה קמה והסתלקה מהקרון לאיזור שליד הדלתות. יתר הקרון מחא לי כף…
לשימושכם. לא אדרוש זכויות יוצרים.
הרדיו עובד רק כשמחוברות אזניות מסיבות טכניות.