אני עומד בתחנת אוטובוס בברלין. סליחה, בפתח־תקווה. אבל זה קרה כמה שעות אחרי שעמדתי בתחנת אוטובוס בברלין. סליחה, בקרון של רכבת תחתית. בפתח־תקווה אין רכבת תחתית.

בקיצור, אני עומד בקרון תחנת רכבת תחתית בברלין ויש שם איזה איש עצבני שצועק בטורקית על אישה. בתחנה, כשהדלתות פתוחות, הוא נותן לה מכה, זורק עליה כוס פלסטיק עם קפה שמלכלך לה את הבגדים ובורח החוצה. ואני שותק, כי מה יכולתי לעשות? יש לי טיסה לתפוס, ואני לא יודע לא טורקית ולא גרמנית, והאישה בעצם לא נראית מיואשת לגמרי או פגועה עד כדי הלם ושבר. ומצד שני, יש איזו תחושת החמצה.

יום לפני־כן ראיתי שוטרים גרמנים מדברים בקשיחות־מה אל איש על רציף שכנראה עשה משהו שלא היה אמור לעשות. נסע בלי כרטיס אולי. הייתי יכול לספר איך זה גרם לי לדמיין שוטרים גרמנים שבעים שנה לפני־כן, אבל יותר מעניין אותי לספר שברכבת תחתית בברלין אפשר להיכנס לתחנת רכבת תחתית וגם לעלות על הרכבת בלי כרטיס, וזה נותן תחושה נהדרת של חופש ויעילות. כמובן, אם נתפסים, משלמים קנס. גם בפראג זה ככה. כה טוב.

ויום אחרי־כן אני עומד בתחנת אוטובוס בפתח־תקווה בערך שעה וחצי אחרי שנחתּי ומדבר בטלפון עם אשתי על כך שאני ממש מופתע מזה שלא מספיק שיש בפתח־תקווה שלט ספרתי שמספר מתי מגיע האוטובוס הבא ולאן הוא נוסע, אלא שהמידע שמוצג בו אפילו נראה נכון, ואז אני שומע שנער שממתין באותה התחנה מאזין לשיר בטלפון שלו. אמרתי לאשתי להמתין רגע ופניתי אל העלם:

– "אתה יכול לשים אוזניות בבקשה?"

– "אין לי אוזניות!"

– "אז אתה יכול לכבות את המוזיקה בבקשה?"

– "למה?"

– "כי זה מקום ציבורי וזה מפריע לי. תשמע מוזיקה בבית."

הוא הנמיך.

– "לא להנמיך, לכבות."

– "אתה לא תשמע!"

– "אבל הנה, אני שומע!"

– "אבל אתה לא תשמע!"

– "לא, אני שומע. אל תנמיך, תכבה."

הוא כיבה ואני חזרתי לדבר עם הדר. היא אמרה שהיא לא אהבה את זה, אבל יש לי קווים אדומים. אחרי נסיעה אחת באוטובוס עירוני בירושלים שבמהלכה זכיתי לשמוע שש פעמים רצוף שיר בביצוע אייל גולן, דווקא לא רע, החלטתי שלא עוד. מאז אני תמיד אומר לאנשים באוטובוסים שלא ישמעו לידי מוזיקה בטלפון.

כן, זה מסוכן. החלטתי להפגין אומץ מפגר שכזה ולא לוותר, כי אתם יודעים, אם לא עכשיו אימתי, וניצחתי. יכולתי להפסיד ולגמור, כמו שוואן דר גראף אחותך אומרת, בתור כתבה על דקירה על רקע ויכוח על שמיעת מוזיקה בטלפון. אבל ניצחתי. החלטתי שאילו שתקתי, גם אז הייתי מפסיד. הייתי מפסיד הרבה פחות נקודות, אבל מפסיד. והחלטתי לנסות לנצח.

עכשיו מסתובב בפתח־תקווה לפחות ערס אחד שיודע שיש בעולם לפחות נודניק אחד שלא אוהב ששומעים מוזיקה בטלפון בלי אוזניות. יש גם לפחות אחד כזה בבני־ברק. ולפחות אחד בירושלים, ולפחות אחד בתל־אביב. בפתח־תקווה יש גם שלט ספרתי שמספר מתי מגיע האוטובוס הבא ולאן הוא נוסע ושהמידע שמוצג בו אפילו נכון, לפחות מדי פעם. אני אופטימי.

נ״ב. בטלפון שלי רדיו אף־אם עובד רק כשמחוברות אוזניות. וזה נהדר. אבל נגן קובצי מוזיקה עובד גם ברמקול. וזה מטומטם. למען האמת, אני לא כל־כך אופטימי לגבי היכולת של עובדים של חברות תקשורת ללמוד לחשוב בהיגיון.