מינוס

יש לי הרגל שפיתחתי בימיי בצבא. אני רושם את הטלפון ככה: 050.2128506. בין הקידומת למספר אני כותב נקודה ולא מינוס (-).

למה לא יכולתי להשתמש במינוס כמו כולם? כי כתבנו שם דואר אלקטרוני באאוטלוק, שהתעקש להתייחס אל המינוס כאל קו מפריד ולסדר את המספרים מימין לשמאל, מה שגרם למספרי טלפון להיראות הפוכים: 050‏-2128506. למה בחרתי בנקודה? בחרתי בה אחרי שביקרתי בשנת תשס״ב בצרפת – שם נהוג לרשום את כל מספרי הטלפון מופרדים בנקודות, למשל 33.01.40.20.50.50. רוב הישראלים לא יודעים את זה, אבל זה לא משנה, כי זה מספיק ברור.

התו מינוס (-), או בשמו התקני המלא HYPHEN-MINUS, הוא סיפור של חיסכון ובלבול. כדי לחסוך במקום, במקלדות אנגליות שמו רק תו אחד בצורת קו אופקי ישר באמצע השורה, והוא שימש לתפקידים רבים: מינוס בפעולת חשבון; פעולת מיקוף – hyphenation, כלומר שבירת מילה ארוכה בסוף שורה, שנפוצה בשפות אירופיות, אבל לאפחות נהוגה בעברית; ושני הסוגים של קו מפריד תחבירי, הנהוגים באנגלית – en-dash הקצר יותר ו־em-dash הארוך יותר. לשני הסימנים האחרונים יש תפקידים תחביריים רבים ושונים; להבדיל מעברית, באנגלית הם נקבעים לא על־ידי אקדמיה אחת, אלא על־ידי מדריכי סגנון של בתי הוצאה, ויש בין המדריכים הבדלים רבים שקצרה היריעה מלפרט.

בדפוס מקצועי באנגלית ובשפות אחרות שנכתבות באלפבית הלטיני כל הסימנים האלה הם סימנים נפרדים שיש להם גם מראה שונה, אבל כאמור, בגלל חיסכון במקום במקלדת הם לא שימשו בכתיבה יום־יומית של דואר אלקטרוני ומסמכים דומים. עוד לפני־כן, במכונות כתיבה, נאלצו הקלדניות להסתפק במקש אחד, אבל מכיוון שקלדניות היו פעם נשות מקצוע מכובדות, שציפו מהן להתמצא בכללים של דקדוק ופיסוק ולהשתמש בהם, הן עקפו את הבעיה הזאת על־ידי הקלדה של שניים או שלושה סימני מינוס כדי לזייף קו מפריד ארוך: -- או ---. עד היום מיקרוסופט ווֹרד הופך אוטומטית שני מינוסים לקו מפריד ארוך כתוצאה מזה, וזה די טוב. גם וורדפרס, התכנה שבאמצעותה אני כותב את הבלוג, מתעקש להפוך לי את התווים האלה לקווים מפרידים ארוכים ואני צריך להתחכם כדי שתראו פה מינוסים.

בעברית, לעומת זאת, הקפדה על מקפים וקווים מפרידים שונים במסמכים יום־יומיים לא הכתה שורש בשום צורה והמינוס השתלט על הכול. בעיתונים וספרים ההקפדה על הבדלה בין מינוס, מקף וקו מפריד קיימת עד היום, אף־על־פי שחדירה של מקלדות שיש בהן רק מינוס לכל חלקה טובה מערערת אותה גם שם. מעבר למסורת אמנותית ומקצועית של דפוס יפה, להקפדה על שימוש בסימנים הנכונים יש בעברית משמעות נוספת: לסימנים שונים יש תפקיד שונה מבחינת כיווניות הטקסט.

מינוס הוא סימן מתמטי, וביטויים מתמטיים בעברית נכתבים משמאל לימין: 42-17 זה "ארבעים ושתיים פחות שבע־עשרה". גם הפרדה בין קבוצות של ספרות ברצף אחד, כמו בין קידומת לבין מספר טלפון, זורמת משמאל לימין: 050-2128506. טווח של שעות, לעומת זאת, נכתב מימין לשמאל: "הלשכה פתוחה בשעות 09:00–16:00", כלומר "מתשע בבוקר עד ארבע אחר הצהריים". בהתאם לזאת, תקן יוניקוד מגדיר מאפייני כיווניות שונים לשני התווים האלה – בלי להיכנס לפרטים טכניים, מינוס זורם משמאל לימין עם המספרים וקו מפריד זורם עם כיוון הפסקה, כלומר מימין לשמאל במקרה של עברית, גם אם יש לפניו ואחריו מספרים. תכנה שמיישמת נכון את האלגוריתם הדו־כיווני של יוניקוד אמורה להשתמש במאפייני הכיווניות האלה ולהציג את התווים בסדר המתאים.

אאוטלוק, לפחות בגרסה שהשתמשתי בה בתקופת הצבא, לא יישם את האלגוריתם נכון. מפתחי אאוטלוק כנראה היו מודעים לכך שאנשים יכולים להקליד במקלדות שלהם רק מינוס וגרמו לו להתנהג מבחינת כיווניות כמו שמתנהג קו מפריד. זה אפשר לאנשים להקליד נכון טווח של שעות, אבל לא מספרי טלפון. מה שמתכנתי אאוטלוק באמת היו צריכים לעשות הוא לתקן את המקלדת, כדי לאפשר לאנשים להקליד את כל התווים הדרושים. הם יכלו לעשות את זה, כי הם עבדו באותה החברה שמפיצה את פריסת המקלדת, כלומר מיקרוסופט. הם לא עשו את זה, אז אני עושה את זה היום: יזמתי פיתוח של תקן חדש למקלדת עברית במכון התקנים, שבתקווה ייכנס גם לחלונות 8 ולמערכות הפעלה אחרות. בפריסה הזאת אפשר בקלות להקליד גם מינוס (-), גם קו מפריד (–) וגם מקף עברי (־). (בעברית, ברוך השם, אפשר להסתפק בקו המפריד ארוך אחד ולא צריך שניים כמו באנגלית.)

אפשר להוריד את פריסת המקלדת העברית החדשה ולהתקין אותה כבר היום. אני משתמש בה בהצלחה כבר חודשים רבים.

---

ומה עם מספרי הטלפון? הבאגים ביישום האלגוריתם שגרמו לטלפונים להיראות הפוך כבר תוקנו ברוב התכנוֹת, למיטב ידיעתי. בתכנות חופשיות כגון פיירפוקס ואופן אופיס האלגוריתם יושם נכון מאז ומעולם (תקנו אותי אם אני טועה). אבל ההרגל שלי נשאר ואני עדיין כותב במחשב מספרי טלפון מופרדים בנקודה.

אומץ

אני עומד בתחנת אוטובוס בברלין. סליחה, בפתח־תקווה. אבל זה קרה כמה שעות אחרי שעמדתי בתחנת אוטובוס בברלין. סליחה, בקרון של רכבת תחתית. בפתח־תקווה אין רכבת תחתית.

בקיצור, אני עומד בקרון תחנת רכבת תחתית בברלין ויש שם איזה איש עצבני שצועק בטורקית על אישה. בתחנה, כשהדלתות פתוחות, הוא נותן לה מכה, זורק עליה כוס פלסטיק עם קפה שמלכלך לה את הבגדים ובורח החוצה. ואני שותק, כי מה יכולתי לעשות? יש לי טיסה לתפוס, ואני לא יודע לא טורקית ולא גרמנית, והאישה בעצם לא נראית מיואשת לגמרי או פגועה עד כדי הלם ושבר. ומצד שני, יש איזו תחושת החמצה.

יום לפני־כן ראיתי שוטרים גרמנים מדברים בקשיחות־מה אל איש על רציף שכנראה עשה משהו שלא היה אמור לעשות. נסע בלי כרטיס אולי. הייתי יכול לספר איך זה גרם לי לדמיין שוטרים גרמנים שבעים שנה לפני־כן, אבל יותר מעניין אותי לספר שברכבת תחתית בברלין אפשר להיכנס לתחנת רכבת תחתית וגם לעלות על הרכבת בלי כרטיס, וזה נותן תחושה נהדרת של חופש ויעילות. כמובן, אם נתפסים, משלמים קנס. גם בפראג זה ככה. כה טוב.

ויום אחרי־כן אני עומד בתחנת אוטובוס בפתח־תקווה בערך שעה וחצי אחרי שנחתּי ומדבר בטלפון עם אשתי על כך שאני ממש מופתע מזה שלא מספיק שיש בפתח־תקווה שלט ספרתי שמספר מתי מגיע האוטובוס הבא ולאן הוא נוסע, אלא שהמידע שמוצג בו אפילו נראה נכון, ואז אני שומע שנער שממתין באותה התחנה מאזין לשיר בטלפון שלו. אמרתי לאשתי להמתין רגע ופניתי אל העלם:

– "אתה יכול לשים אוזניות בבקשה?"

– "אין לי אוזניות!"

– "אז אתה יכול לכבות את המוזיקה בבקשה?"

– "למה?"

– "כי זה מקום ציבורי וזה מפריע לי. תשמע מוזיקה בבית."

הוא הנמיך.

– "לא להנמיך, לכבות."

– "אתה לא תשמע!"

– "אבל הנה, אני שומע!"

– "אבל אתה לא תשמע!"

– "לא, אני שומע. אל תנמיך, תכבה."

הוא כיבה ואני חזרתי לדבר עם הדר. היא אמרה שהיא לא אהבה את זה, אבל יש לי קווים אדומים. אחרי נסיעה אחת באוטובוס עירוני בירושלים שבמהלכה זכיתי לשמוע שש פעמים רצוף שיר בביצוע אייל גולן, דווקא לא רע, החלטתי שלא עוד. מאז אני תמיד אומר לאנשים באוטובוסים שלא ישמעו לידי מוזיקה בטלפון.

כן, זה מסוכן. החלטתי להפגין אומץ מפגר שכזה ולא לוותר, כי אתם יודעים, אם לא עכשיו אימתי, וניצחתי. יכולתי להפסיד ולגמור, כמו שוואן דר גראף אחותך אומרת, בתור כתבה על דקירה על רקע ויכוח על שמיעת מוזיקה בטלפון. אבל ניצחתי. החלטתי שאילו שתקתי, גם אז הייתי מפסיד. הייתי מפסיד הרבה פחות נקודות, אבל מפסיד. והחלטתי לנסות לנצח.

עכשיו מסתובב בפתח־תקווה לפחות ערס אחד שיודע שיש בעולם לפחות נודניק אחד שלא אוהב ששומעים מוזיקה בטלפון בלי אוזניות. יש גם לפחות אחד כזה בבני־ברק. ולפחות אחד בירושלים, ולפחות אחד בתל־אביב. בפתח־תקווה יש גם שלט ספרתי שמספר מתי מגיע האוטובוס הבא ולאן הוא נוסע ושהמידע שמוצג בו אפילו נכון, לפחות מדי פעם. אני אופטימי.

---

נ״ב. בטלפון שלי רדיו אף־אם עובד רק כשמחוברות אוזניות. וזה נהדר. אבל נגן קובצי מוזיקה עובד גם ברמקול. וזה מטומטם. למען האמת, אני לא כל־כך אופטימי לגבי היכולת של עובדים של חברות תקשורת ללמוד לחשוב בהיגיון.

מוגוואי

יש לי כאב ראש וחום של 39° ואני נראה כמו מוגוואי ששפכו עליו מים ומתקשה אפילו לקום מהמיטה כדי לגלוש באינטרנט. הרופאה שלי טוענת שזה כנראה לא אבעבועות רוח, אבל אני חושד שזה כן, כי אני מכיר לפחות אדם אחד שתפס את זה בגילי. אם הייתם אתי במגע בימים האחרונים, אולי תרצו להתחסן או משהו. אין לי מושג באמת, אני לא מבין ברפואה.

אתמול חשבתי שהיום ארגיש טוב יותר, אבל זה לא קרה, וזה אומר שאולי לא יהיו פה עדכונים לזמן־מה. כמו־כן, באופן זמני מופעל סינון חלקי של תגובות; עמכם הסליחה. בתור פיצוי, תיהנו מהשיר:

מארק, חלק ב׳

ברשומה הזאת יש סקירה של היכולות של תכנוֹת שונות לכתוב מימין לשמאל. לחלק מהקוראים הדברים המתוארים פה ייראו פשוטים ומוכרים והם לא יבינו למה אני בכלל כותב אותם. אני כותב אותם כי יש הרבה מאוד אנשים שזה לא ברור להם בכלל ואני מקווה להבהיר להם את זה. אם אתם שייכים לקבוצה הראשונה, תוסיפו עוד תובנות; אם אתם שייכים לקבוצה השנייה, ספרו לי אם הצלחתי להקל עליכם את הכתיבה או לפחות להבין למה זה כל־כך קשה.

לשם הפשטות אני מתייחס לשפה העברית, אבל כל מה שאני אומר על עברית נכון גם לערבית ולשפות אחרות שנכתבות מימין לשמאל. צירופי המקשים המוזכרים עובדים במערכת ההפעלה חלונות ואמורים לעבוד גם בלינוקס; אם הם לא עובדים, ספרו לי. אין לי מושג במחשבי אפל, אבל מי שרוצה להוסיף מידע עליהם, מוזמן לכתוב לי.

---

כולנו מכירים את הבעיה של סימני הפיסוק ש"קופצים" לקצה הלא נכון של השורה כשאנחנו כותבים במחשב, למשל:

רואים איפה סימן השאלה?

אפילו כתבו על זה בעיתון – לחצו להגדלה:

מי הזיז את סימן השאלה, ניר גונטז׳, ידיעות אחרונות

זה קורה כשהתכנה אינה יודעת מהי הכיווניות הכללית של הפִסקה – האם זו פסקה שכתובה מימין לשמאל או משמאל לימין. אפשר לגרום למחשב לדעת את זה על־ידי לחיצה על המקשים Ctrl-Shift – אם לוחצים על אלה בצד הימני של המקלדה, הפסקה תוגדר כפסקה מימין לשמאל, ואם לוחצים על אלה מצד שמאל של המקלדת, הפסקה תוגדר הפסקה משמאל לימין. (כך זה פועל ברוב התכנוֹת; יוצא דופן בולט הוא דפדפן פיירפוקס, שבו זה נעשה באמצעות Ctrl-Shift-X.)

הצרה היא שמה שהלחיצה על המקשים האלה עושה משתנה מתכנה לתכנה. במעבדי תמלילים כגון אופן אופיס או ווֹרד זה מגדיר את כיוון הפסקה הנוכחית, אבל לא של הפסקאות האחרות ומה שחשוב יותר, כשאתם שומרים את המסמך, ההגדרה הזאת נשמרת. שימו לב – זה לא קשור ליישור הטקסט לימין או לשמאל, אלא פעולה נפרדת; הטקסט יכול להיות מיושר לימין, אבל כיווניות הפסקה יכולה להיות משמאל־לימין. עם זאת, פסקה שמוגדרת כפסקה מימין לשמאל תיושר לפי בררת המחדל לימין.

לעומת זאת, בעורכי טקסט פשוט ולא מעוצב, כגון Notepad בחלונות או שדות עריכה בדפדפנים, זה מגדיר את הכיוון של כל הטקסט או של כל הקובץ, ומה שחשוב יותר, הרבה יותר, הוא שכשאתם שומרים את הקובץ, ההגדרה הזאת אינה נשמרת. כלומר, זה משמש רק לתצוגה בעת העריכה. כשתשתלחו את זה לאנשים אחרים ואפילו כשתפתחו את זה מחדש בעצמכם, הכיוון שוב עשוי להיות הפוך. זו אולי הבעיה החמורה ביותר באלגוריתם הדו־כיווני של יוניקוד; אם תמצאו לה פתרון חכם, כתבו לי או למארק דייוויס. (לחכמולוגים – RLE זה לא פתרון חכם.)

כשהמחשב חושב שהפסקה כתובה משמאל לימין, הוא יציב את סימני הפיסוק בקצה הימני שלה, אלא אם כן יש אחרי סימן הפיסוק עוד אותיות עבריות. ישראלים רבים למדו לנצל את התכונה הזאת – הם מוסיפים אחרי סימן הקריאה או סימן השאלה אות עברית, רוב הזמן י, כי היא לכאורה קטנה ולא מפריעה, אבל כמה שהיא קטנה עדיין רואים אותה.

עכשיו דמיינו לעצמכם שאתם יכולים להוסיף את היו״ד הזאת, אבל כך שתהיה לגמרי בלתי־נראית. ובכן, יש דבר כזה. באנגלית זה נקרא Right-to-left mark או בקיצור RLM – "סימן ימין־לשמאל". זהו תו יוניקוד שמבחינת כיווניות הוא אות עברית, אבל לא רואים אותו על המסך. אם כותבים אותו אחרי סימן הפיסוק, סימן הפיסוק יופיע בקצה הנכון של המשפט. השוו בין שלוש האפשרויות הבאות:

1. רואים איפה סימן השאלה?

2. רואים איפה סימן השאלה?י

3. רואים איפה סימן השאלה?‏

האפשרות השלישית היא, כמובן, היפה והנכונה ביותר. וכתבתי אותה בעזרת RLM.

באופן עקרוני היה טוב יותר אילו היה אפשר לגרום למחשב לזכור את כיוון הפסקה, אבל כשאין אפשרות כזאת, תו RLM עושה את העבודה. איך כותבים אותו? בפריסת המקלדת העברית הרגילה של חלונות – Ctrl-] (ההיגיון הוא שזה סוגר ימני, כשם התו). בפריסת המקלדת העברית החדשה, כפי שהיא מסתמנת כיום, מקלידים אותו על־ידי Alt-) (הכוונה ל־Alt הימני). בלינוקס זה יכול להיות שיפט־א, אבל זה משתנה מגרסה לגרסה.

זה אמור להיות הפתרון לסימני הפיסוק שקופצים לקצה הלא־נכון של המשפט כשאתם כותבים עדכונים בפייסבוק או בטוויטר. הבעיה היא שהמתכנתים גם של פייסבוק וגם של טוויטר חושבים שאתם מטומטמים: בשני האתרים, כשתכתבו תו RLM בעדכון שלכם, התו יימחק תוך כדי השמירה. המתכנתים כנראה סבורים שתווים בלתי־נראים הם בעיית אבטחה או משהו כזה, אבל זאת בטח לא סיבה לאסור את השימוש בהם לגמרי. בפייסבוק עוד איכשהו מנסים לנחש אוטומטית את הכיוון של העדכון שלכם, ולא תמיד מצליחים, ובטוויטר אין בכלל שום ניסיון לתמוך בעברית.

מה עושים? עוברים לאידנטי.קא (identi.ca), אתר שדומה לטוויטר, אבל מבוסס על תכנה חופשית ולא אוכל לכם את ה־RLM. אינני מבין מדוע אין נהירה המונית של ישראלים לאידנטי.קא לאור העובדה שהתמיכה בעברית שם טובה הרבה יותר מאשר בטוויטר. אפשר גם לחבר בין חשבון אידנטי.קא לחשבונות בטוויטר ובפייסבוק כך שכל מה שתכתבו באידנטי.קא, יופיע גם שם.

---

ברשומה הזאת דיברנו על תו הכיווניות הבלתי־נראה, על אחת הבעיות שהוא פותר ועל האתרים שלא מאפשרים שימוש בו. יש עוד בעיות רבות שאפשר לפתור בעוד דרכים, ועליהן נדבר ברשומות הבאות. אם זה משעמם, ספרו לי.

מארק, חלק א׳

כנסו, כנסו. אם אתם כותבים בעברית במחשבים, אתם חייבים לקרוא את הרשומה הזאת. כלומר, אם הצלחתם לקרוא עד כאן, אתם כנראה חייבים לקרוא את הרשומה הזאת עד הסוף. אתם גם חייבים להעביר אותה לחברים. כי ממש, ממש חשוב שאנשים שכותבים בעברית יֵדעו את מה שכתוב פה.

זאת הרשומה הראשונה בסדרת הרשומות לסיכום פגישת הוועדה הלשונית של ויקימדיה בברלין. זאת גם הרשומה הראשונה בסדרת רשומות על בעיות של כתיבה מימין לשמאל.

---

כפי שכבר כתבתי, אחד מחברי הוועדה הלשונית של ויקימדיה הוא מייקל אוורסון, אחד האנשים החשובים ביותר בוועדת יוניקוד – הוועדה שממספרת את כל האותיות בכל שיטות הכתב בעולם כדי שמחשבים יבינו אותן. מלבד המספור של האותיות, ועדת יוניקוד עוסקת גם בהגדרת של טכנולוגיות לכתיבת דברים מורכבים יותר מרצף אותיות לטיניות. למשל, לכתוב Michael זה פשוט, אבל לכתוב Michaël – הגרסה הצרפתית של אותו השם – קצת יותר מסובך, כי מעל ה־e יש שתי נקודות שצריך להסביר למחשב איך למקם אותן. שפות אחרות מציבות אתגרים אחרים: בערבית האותיות מתחברות, בשפות הודיות סימני הניקוד מופיעים פעם משמאל לאות ופעם מימין. ועברית, כידוע, נכתבת מימין לשמאל (יחד עם עוד כמה שפות).

החלק של יוניקוד שעוסק בכתיבה מימין לשמאל נקרא אלגוריתם דו־כיווניות של יוניקוד. אם תחשבו על זה קצת, עצם הכתיבה מימין לשמאל אינה בעייתית, אבל העירוב של כתיבה מימין לשמאל וכתיבה משמאל לימין באותה פסקה כבר הופכת את העניין לבעייתי יותר. הרבה אנשים מתלוננים שהסמן "קופץ" להם כשהם כותבים בווֹרד, כי הסמן המסכן פועל (בערך) לפי האלגוריתם שאומר לו לזוז עם האותיות שהולכות בשני הכיוונים.¹ התלונות על הסמן הקופץ מוצדקות, אבל קשה למצוא שיטה טובה יותר, ולכן ישראלים – וגם ערבים, פרסים ובני עמים אחרים שכותבים מימין לשמאל – מתרגלים לשטויות האלה.

למעשה, אנחנו צריכים להתמודד עם זה כל יום, כמה פעמים ביום. חלק מאתנו מתייאשים ועוברים לכתוב הכול באנגלית. זה פתרון גרוע, גם באופן עקרוני, כי הלו! – מה עם קצת ציונות?! –, וגם כי לא כל מי שדובר עברית יודע לקרוא ולכתוב באנגלית. רוב האנשים האחרים סובלים בשקט. מעטים שבמעטים מנסים למצוא פתרונות טכניים שיקלו על כתיבה מימין לשמאל. למשל, דוב גרובגלד, איש חכם וצנוע ממכון ויצמן, תִכנת לפני כ־12 שנים יישום חופשי של האלגוריתם הדו־כיווני, שגלגוליו השונים פועלים היום בתכנות חופשיות (עזרו לו מתכנתים מאיראן, אז שלא יגידו שיש בין העמים שלנו מלחמה). אנשים אחרים, בין היתר אני, מדווחים באגים בתמיכה של אתרי אינטרנט בכתיבה ובתצוגה מימין לשמאל.

מייקל אוורסון. ברקע – מסגד שייח׳ לוטף אללה, אספהן. צילום: אלנז סרבר. רישיון: GFDL/CC-BY-SA

נחזור למייקל אוורסון. האיש מקסים והתיידדנו מהר מאוד. יש לו תואר בבלשנות ובתוך התחום הרחב של בלשנות מעניינים אותו אותם הדברים שמעניינים אותי: יותר כתב ותורת הצורות, ופחות תחביר. יש בינינו עוד הרבה דברים משותפים שעוד אספר עליהם. שוחחנו על בעיות מיוחדות לאלפביתים שונים – על בורמזית, על אזרבייג׳נית, על מליאלם, על אירית. הידיעות שלו מדהימות: הוא מכיר את השמות של כל הסימנים המיוחדים מכל שיטות הכתב (הוא מצטנע ומודה שהוא אינו מתמצא בסינית כל־כך). ודיברנו, כמובן, גם על כתיבה מימין לשמאל. הייתי בטוח שהוא קשור לניסוח האלגוריתם הזה, אבל הוא אמר לי שלא – את האלגוריתם הדו־כיווני ניסח מארק דייוויס, היו״ר של יוניקוד. מצד אחד כבוד, ומצד שני…

מייקל ביקש שאראה לו איך בעצם אנחנו כותבים מימין לשמאל. קצת הרמתי גבה, שכן לאור הידיעות העצומות שלו אפשר לחשוב שהוא מתמצא בזה היטב. כמובן, עשיתי בשמחה את מה שהוא ביקש: פתחתי לעריכה ערך בוויקיפדיה והראיתי לו איך אנחנו עורכים:

עריכת הערך "בילבי" בוויקיפדיה העברית

מייקל נפל מהכיסא.

הטקסט המסומן בכחול הוא רצף אחד של תווים. אבל הוא לא נראה כמו רצף בגלל אותו האלגוריתם הדו־כיווני. מייקל מעולם לא ראה את זה, אף־על־פי שהוא מקורב מאוד לאנשים שניסחו אותו. יתרה מזאת: מייקל ביקש שאשלח לו את התמונה הזאת: "אני חייב להראות את זה למארק דייוויס! הוא ניסח בשבילכם את האלגוריתם הזה! והוא לא יודע שום שפה מלבד מעט גרמנית שווייצרית מדוברת, בוודאי שלא עברית או ערבית! ואני בטוח שהוא לא ידע שזה עובד כל־כך גרוע!"

חייכתי ואמרתי לו שאנחנו עושים את זה מדי יום, פעמים רבות ביום.

---

לא צריך לקפוץ למסקנות חפוזות. מה שמייקל אמר לי על מארק זה כל מה שאני יודע עליו. אולי מייקל מגזים ומארק כן יודע קצת עברית ואולי הוא כן מודע לצרה הזאת שאנו חיים אִתה כל הזמן, אז אל תשלחו לו מכתבי שנאה. אני עצמי מתקשה לחשוב על אלגוריתם טוב יותר.

אבל כן כדאי לדעת ולזכור שלא כל דבר שדוחפים לכם עם המחשב מובן מאליו. יש דברים שאפשר לתקן. ולכל הפחות מותר להתלונן עליהם וללמוד לחיות אִתם עד שיתוקנו. אם אתם לא יודעים למי להתלונן, התלוננו אליי, ואם אתם לא יודעים איך לחיות אִתם, תשאלו אותי.

ברשומות הבאות אכתוב כמה דברים על ההתמודדות עם הבעיות האלה. בינתיים אשמח לשמוע כל הערה ושאלה.

---

¹ תכנוֹת שונות מיישמות את זה בצורה שונה, למשל בפיירפוקס הסמן קופץ באופן שונה מאשר בווֹרד. אבל נעזוב את זה לרשומה אחרת.