אני אוהב כתוביות.
אולי זה קשור לכך שאני אוהב אותיות באופן כללי, אבל כנראה זה קצת יותר מזה.
מאז שלמדתי לקרוא (רוסית) אהבתי אותן. בטלוויזיה הרוסית הכול היה או ברוסית או מדובב לרוסית, אבל מדי פעם היו מציגים סרט עם כתוביות לחירשים ברוסית. להרבה אנשים זה הוריד את החשק, אבל אני אהבתי לקרוא את זה. בארץ לפעמים כותבים בסוף משהו כמו "הפקת כתוביות: אולפני אל־רום", אבל לא רושמים את שם העורך. בברית המועצות תמיד רשמו את שם העורך, אם כי זה תמיד היה אותו שם: С. Ээро – "ס׳ אֶאֶרוֹ". די ברור שזה שם אסטוני, אבל מלבד זאת איש לא ידע עליו דבר. ניסיתי לחפש באינטרנט ומצאתי רק שמדובר באישה. תשאלו את ידידיכם שגדלו בברית המועצות אם הם זוכרים את "ס׳ אֶאֶרוֹ".
כשעלינו, ההורים שלי קנו די במקרה טלוויזיה שידעה לקלוט טלטקסט. מי ששכח או מעולם לא הבין, טלטקסט זה לא המעברים של כמה דקות שהיו מוצגים בטלוויזיה החינוכית כמה פעמים ביום, אלא מצב אחר של טלוויזיה – לוחצים על שלט, והמסך מתכסה באותיות וציורים על רקע שחור. בכל זמן נתון יש כמה מאות עמודים; לוחצים על מספר העמוד ומקבלים את מידע הדרוש – חדשות, לוחות שידורים, חידות, מידע לתיירים ועוד. טלטקסט בעברית היה בערוץ אחד; בערוצים לועזיים היה טלטקסט בלועזית, שלא עבד טוב, כי בטלוויזיה שנמכרה בישראל הוצגו רק אותיות גדולות באנגלית ובמקום הקטנות הוצגו אותיות עבריות. מה אתם יודעים – למדתי את האותיות האלה וקראתי טלטקסט מ־MTV; למשל "Uמנלץחחוה" זה "Unplugged". ידעתי מראש אילו קליפים ישודרו, קראתי חדשות על אלבומים חדשים שלא סוקרו בתכניות אחרות ואפילו התעדכנתי שם במצעדי להיטים מכל רחבי אירופה, כולל ישראל. לפני שהיה לי האינטרנט, זה מה שהיה לי.
עוד דבר שטלטקסט אִפשר הוא כתוביות: בתכניות אחדות אפשר היה להפעיל דף מסוים בטלטקסט, ואז רוב המסך היה מוצג ורק למטה היו כתוביות בעברית על רקע שחור. בכל הזדמנות שהייתה לי, הייתי מפעיל את זה – זה היה מיועד לחירשים, אבל עזר לי מאוד ללמוד לקרוא בעברית. ולא רק ללמוד לקרוא באופן כללי, אלא גם ללמוד שפה רשמית פחות: למשל, בפרק אחד של "זהו זה" חזרה על עצמה מספר פעמים המילה "ניג׳ס". עורך הכתוביות כנראה חשב שחירשים לא יודעים סלנג והוסיף בסוגריים: "נודניק". חירשים שכן יודעים מה זה ניג׳ס אולי ייעלבו, אבל לי זה עזר.
פעם אחת ראיתי ככה עם כתוביות פרק של שאלתיאל קוואק, וישבה לידי הילדה של השכנים, דוברי רוסית גם הם. אימא שלה נכנסה, הסתכלה על הטלוויזיה ושאלה מה זה הדבר הזה שמפריע. "זה כתוביות," אמרתי לה, "לחירשים, אבל זה גם עוזר לי ללמוד עברית." לא היא ולא בתה לא ממש למדו עברית – כל המשפחה הזאת זלזלה בעברית ובישראל וקצת פספסה את כל הקטע הזה שפה זה לא אודסה ושמי שבא לכאן, צריך קצת להתאמץ כדי להשתלב. אחרי איזה שלוש שנים הם עזבו לארצות הברית, אבל גם שם לא הסתדרו.
אני אוהב כתוביות תמיד. כמה שיותר. לא משנה אם זה באותה השפה של הסרט או תרגום לשפת האם שלי. אני כה אוהב כתוביות, שאני רגיל לראות סרטים בעצמת קול נמוכה או בכלל בלי קול ובדרך כלל לא מפריע לי אם מישהו מדבר ליד; ואנשים במשפחה שלי כה רגילים לכך ששום דבר לא מפריע לי לראות טלוויזיה, שהם מדברים לידי גם כשאני רואה משהו שמעניין אותי. ואני שם לב לזה רק כשאין כתוביות.
וזה טוב שבשנים האחרונות יש יותר ויותר כתוביות. יש אנשים שמתלוננים על חוקים שמחייבים חברות שידור להוסיף כתוביות לחירשים; האנשים האלה מפגרים.
ראשית – הרשה לי לברך אותך על העיצוב החדש.
שנית – אין לי טלוויזיה בבית. את הבידור הטלוויזיוני אני צורך בצורת סרטים וסדרות שאני מוריד ורואה מדי פעם על מסך המחשב, על פי רוב בצירוף כתוביות. רמת התרגום והעברית ברוב האתרים מחפירה ולעתים אין אפשרות להבין את השיחות בלי להקשיב במקביל לשפת המקור, שלא לדבר על כמה רגעי צחוק מספקת השוואה שכזו, ע"ע מר"ן.
http://www.fisheye.co.il/story.php3?id=234
אני כ"כ מזדהה עם זה! גם אני צופה לרוב בטלויזיה בעוצמת קול נמוכה וקוראת את הכתוביות. ממש מפריע לי כשאין.
הרשה לי להבהיר קצת, בתור מתרגמת ומתמללת לכתוביות, את מדיניות ציון השמות אצלנו – שמי מופיע אך ורק בתוכניות שתרגמתי; לעומת זאת בתוכניות שתמללתי (כלומר, הן בעברית והכתוביות מופקות לטובת חרשים, ואני בהחלט בעד צעד זה גם אלמלא היה זה חלק מפרנסתי) שמי לא מופיע (וטוב שכך, כי חלק מהתוכניות שתמללתי מביך ולא הייתי רוצה ששמי יופיע בסמיכות לבליל השטויות שבמסגרת העבודה נחשפתי אליו).
כשגרתי באנגליה מאוד התפעלתי מהכתוביות לחירשים שם. קודם כל, אפשר להפעיל ולכבות אותן בלחיצת כפתור פשוטה בשלט – אוהב – טוב, לא אוהב – גם טוב. שנית, אלו כתוביות די מתוחכמות והייטקיות. יש בהן צבעים שונים כדי להבהיר לצופה החירש מי אמר מה, וגופנים שונים כדי להמחיש צעקות, לחישות, אוף-סקרין וכו'. יש סימון מיוחד שמבהיר מתי הדמות שרה ולא סתם מדברת, סימנים מיוחדים לצלילים כמו דפיקה בדלת או צלצול טלפון, ופה ושם אפילו הערות כמו "מחקה את ג'וני", או "בקול מתיילד".
והדבר שעוד יותר הרשים אותי, היה הכתוביות לשידורים חיים, כמו ראיונות או חדשות. מהתבוננות (מרותקת!) בכתוביות האלה, הגעתי למסקנה שיש שם כנראה אדם אחד שיושב ומקליד במהירות רבה, כך שהוא רק שנייה או שתיים אחרי הדיבור; נוסף לכך, יש מילים נפוצות שכנראה מוקלדות בלחיצת מקש אחת, והרבה השלמת טקסטים. מלבד זה, יש כנראה אדם שני שעוקב אחר הטקסט על המסך ומתקן מיד שגיאות הקלדה. והכול ממש מעורר הערצה.
וגם אני מצטרף לברכות על המראה החדש של האתר. באף שפה שאני מכיר אין "תתחדש". האם יש דבר כזה ברוסית או בקטלאנית?
@CrazyVet,
תמיד רציתי לדעת: מלאכת התמלול שאת עושה כוללת את התקנת הכתוביות לפי זמן הישמע הדיבור?
יש לכם אמצעים פשוטים יותר לתזמון המשפטים? גוגל פתרו את הבעיה במזהה הקול (חלק מכלי התרגום־תמלול) של יוטיוב, שעושה עבודה נהדרת מבחינת תזמון.
נו, גם אני בעד כתוביות. זאת הדרך הרגילה שלי לראות סדרות וסרטים במחשב.
אביעד: מאוד מרשים התרגום בזמן אמת.
אני מתמללת/מתרגמת בלבד, אבל צריכה לחלק פחות או יותר לפי זמן דיבור. את התזמון עצמו עושה מישהו אחר, על אותה תוכנה שאני משתמשת בה גם, ועל הדרך הוא גם עושה עריכה אם צריך (עריכה לשונית נפרדת יש אך ורק לתרגומים).
תודה.
ומה הדין כלפי ניקוד בכתוביות? יש הוראה מיוחדת לא להשתמש בניקוד גם אם נראה שצריך?
אז זה אומר שאתה קורא שפה, או לפחות מערכת כתב, נוספת?
אני דווקא לא אוהבת כתוביות, אלא כשהן ו/או החומר הנצפה בשפה שאני עוד לומדת. בשפה שאני יודעת הפערים בין הכתוב לנאמר מסיחים מדי את דעתי ברמות שמפריעות לי להנות מהצפיה, וזה נכון במיוחד לתרגומים "פיראטיים". חוץ מזה שפעמים רבות הכתובית מופיעה לפני שהדמות דיברה או סיימה לדבר, ואני שונאת ספוילרים. וכן, אני מודעת שלראות בהקדמה של פחות משניה ספוילר זה קצת פסיכי, אבל לפעמים זה ממש הורס.
כן, אני קורא בכמה שפות, אבל כנראה לא הבנתי את השאלה.
זו לא היתה ממש שאלה, יותר קביעה מהוססת, שהיכולת שלך לקרא את הטלטקסט המשובש של MTV (אולי הייתי צריכה לציין שאני מתיחסת רק לאנקדוטה קטנה מתוך המאמר השלם) היא למעשה יכולת קריאה של שפה, או לפחות מערכת כתב, נוספת, שיכול להיות שאתה הקורא היחיד שלה בעולם.