קיימת ויקיפדיה בשפה האמהרית. היא מתפתחת לאט, בין היתר משום שהממשק של האתר מתורגם באופן חלקי ומי שאינו יודע אנגלית, מתקשה מאוד להשתמש בו. התרגום לאמהרית, לעברית ולכל שאר השפות נעשה באתר translatewiki.net, שמארח גם תרגום של תכנוֹת חופשיות נוספות. בסטטיסטיקה של תרגום לאמהרית רואים עכשיו הרבה אדום, כי התרגום חלקי מאוד.
האם אתם מכירים דוברי אמהרית בישראל שיוכלו לעזור בתרגום? אני מוכן לשבת עם כל אחד כזה, בהתנדבות ובכל מקום בארץ, ולהראות איך עושים את זה. ההשפעה המידית של שיפור התרגום היא הנגשה של ידע חינוכי זמין חופשי לעשרות מיליוני אנשים באתיופיה, בישראל ובשאר העולם. מיזם כזה גם יגרום לנוער מהעדה האתיופית בישראל להיזכר בשפה ולתקשר טוב יותר עם בני משפחתם המבוגרים, שלא היטיבו ללמוד עברית – קראתי לא פעם על כך שזו בעיה חברתית קשה במיוחד בקרב העולים מאתיופיה. ואם זה לא מספיק, אז פשוט כיף לראות את האחוזים שם בסטטיסטיקה עולים ל־100% ולדעת שאתה – או אַת – תרגמת את הממשק של האתר החמישי בעולם במספר המבקרים.
– "שתדע, שני בקבוקי היין שקנית – שמתי אותם פה בארון למטה. זה בעצם הפך לארון יין. אפשר לומר – מקרר יין. כל־כך קר בעיר הזאת, שזה ממילא מקרר."
– "בסדר. אגב… משהו מאוד חשוב. אם אני אי־פעם אגיע למצב שאני קונה מקרר יין אמתי, באותו יום בבקשה תתגרשי ממני ותסבירי שלא רצית להיות נשואה לבעל פלצן."
– "בסדר."
– "אגב פלצנות… לגבי מקרר יין החלטתי שאני ממש לא צריך אחד גם אם יהיה לי כסף, אבל יש את העניין הזה של הקפה שעשוי מקקי…"
– "מה?!"
– "נו, הקפה הזה, שהחיה הקטנה הזאת אוכלת את הפולים שלו, ואז מחרבנת אותם… מוכרים את זה עכשיו ב'גרג', וזה עולה תשעים שקל לכוס."
– "ומישהו קונה את זה?!"
– "מסתבר שכן. כי אני הרי עושה את עצמי יעני מתמצא בקפה, אז אני מתלבט עכשיו אם אני רוצה לטעום את זה או לא. כלומר, האם זה קפה איכותי או ניסוי חברתי – מי מספיק פלצן בשביל לשלם תשעים שקל לכוס של קקי."
– "מאיפה אתה שומע בכלל על השטויות האלה?"
– "מה קרה לך, כותבים על זה מלא בכל העיתונים."
– "אני קוראת עיתונים אני? על מה שקרה במצרים לא קראתי כלום."
– "גם אני לא. מה את משווה בכלל? זה מצרים וזה קפה שעשוי מקקי."
"השיר הבא נקרא 'פתח חלון'. אנשים רבים שואלים אותי על מה השיר הזה. זה שיר על מישהי שנסעה עם בעלה לטיול בצפון, קיבלה סחרחורת ורצתה להקיא ובעלה לא היה מרוצה מזה שהיא הולכת להקיא בתוך האוטו."
האלבום האחרון של ג׳ירפות "אין כניסה לפילים" יצא קצת לפני שטסתי לארצות הברית. ראיתי אותו בחנות התו השמיני בנתב״ג, על המדף ליד החדש של עלמה זהר. ומשום־מה לא קניתי. יצא שהסתובבתי חודש וחצי בכבישי צפון אמריקה בלי מוזיקה עברית. אולי זה טוב.
בגיחות שלי לרשת בכל הזמן הזה קראתי את הביקורות על האלבום. הרבה מהן לא התלהבו; כתבו שהוא בוגר מדי, שקט מדי, לא בועט מספיק, ואפילו את השאנטיוּת שהלהקה הייתה אמורה לספוג בטיול בהודו הוא לא מפגין מספיק. התלוננו על כך שהלהיט "מונוגמיה" לא נכלל בו. זה קצת ביאס, אבל הלכתי וקניתי אותו בכל זאת.
"השיר הבא נקרא 'גג'. אנשים רבים שואלים אותי על מה השיר הזה. זה שיר על מישהי שעשתה טעות קשה. איזו טעות? היא זרקה אותי. את הגבר היחיד שנתן לה לגמור."
פעם קצת קטלתי כאן את "גג" שלהם, שיצא ב־2006. הטעות החמורה הזאת נבעה מכך שמשום־מה לא שמעתי אותו עד אז באוזניות. יותר נכון לומר ש"גג" הוא אלבום כה ענק שלא מספיק לומר עליו שהוא "קלסיקה של רוק ישראלי". "קלסי" זה משהו שראוי לחקות; את "גג" אי־אפשר ממש לחקות – הוא לגמרי חד־פעמי, כמו – להבדיל – האלבומים הטובים של פינק פלויד, שכל מי שמנסה לחקות אותם, כולל פינק פלויד עצמם, נכשל בגדול. אחרי אלבום כזה טיפשי בכלל לפתח ציפיות גבוהות מדי לגבי האלבום הבא.
ב"אין כניסה לפילים" הלהקה לא מחקה את "גג" וגם לא מנסה. רובו פשוט מבחינה מוזיקלית – אקוסטי ועם קצת כינורות וחלילים וכלים הודיים. לא תמצאו בו את הג׳ז הסוחף של "קשה לי", את השירה קורעת הלב של "חייב לשכב", את הסולואים הבועטים של "קל" ושל "לכת". הנגיעות המזרחיות המעטות בו לא מתיימרות לשחזר את השמח של "יש לו בחורות כמו מים" ואת העצוב של "משה". אולי זה קשור גם לעזיבתה של הקלידנית רותם דרור שכנראה תרמה לאלבומים הקודמים יותר מכמה שנהוג לחשוב.
כן תמצאו באלבום סיפורים: בלשון ברורה יותר, בלי הרבה סמים ועם הרבה אנושיות. לפעמים זה צפוי עד כדי נדוש, כמו ב"רע לה עם הקיץ", המספר על בחורה שמתבאסת מזה שהיא משמינה. לפעמים זה מפתיע לטובה בפשטותו, כמו ב־"31", המספר על עובד בחוף הים שמנסה לקשור בשרשרת את כיסאות הפלסטיק בסוף היום.
"השיר הבא נקרא 'יש לו בחורות כמו מים'. אנשים רבים שואלים אותי על מה השיר הזה. זה שיר על מישהו שיש לו הרבה בחורות. אבל זה לא בהכרח דבר טוב, כי כפי שהשיר מספר, מי שיש לו הרבה בחורות, נרצח בסוף."
אבל את המכה הגדולה מנחית "מוזס".
זה עניין של טעם, כמובן. עד לפני מספר ימים הייתי אומר לכם שהשורה הכי מרגשת ומצמררת בזמר העברי היא "מה את מבינה". אבל אז הפילה אותי השורה הבאה של גלעד כהנא: סַל מִקָּשׁ, דֶּגֶל יִשְׂרָאֵל, עֶגְלוֹן וּבְנוֹ שֶׁמִּתְחַנֵּן: "אַבָּא, בַקְּשָׁה, אַל תַּכֶּה אֶת מוֹזֵס".
איזה שיר כבר אפשר לכתוב עליהם? על זה שהם עניים ומוכרים אלטע זאכן? אז מסתבר שאפשר לכתוב עליהם סיפור אנושי על ילד שעדיין יודע שסוס זה לא רק כלי תחבורה ושלא מבין איך אפשר להכותו אותו. הסיפור הזה אפילו קצת חברתי – ביפו יש ביוב שמפעפע באמצע הכביש. העגלון ובנו מצוירים גם בחזית העטיפה – הנהדרת – של "אין כניסה לפילים". מי שלא יקרא את החוברת בעטיפה, לא ישים לב לעוד להברקה לשונית בשיר הזה: "שֶׁמֶן מְקַשֵּׁת אֶת הַמַּיִם בִּצְבָעִים".
הקליפ המופלא מספר סיפור אחר לגמרי, אבל קשור. כן, הוא כנראה נוצר בהשראת וול־אי, אבל מי אמר שזה אסור.
"השיר הבא נקרא 'רמי מואשם באחזקת סמים קלים'. אנשים רבים שואלים אותי על מה השיר הזה. האנשים האלה מפגרים."
אז שיתלוננו המבקרים. זה בסדר. אפשר לקרוא לזה "אלבום מעבר" אולי. יש "אלבומי מעבר" טובים ולא טובים. זה אלבום טוב, כי הוא הצליח לבתמקד במילים והזניח את המוזיקה רק קצת – מספיק בשביל שגם מי שאחד כמוני שבדרך מזניח את המילים יקשיב להם לשם שינוי.
"סמים קלים, מחיר כבד. סמים קלים, מחיר כבד. את יודעת… איך זה… שלחבר שלך… הזין לא עומד?"
