רשומה אורחת של שמעון נעים, ויקיפד ובעל הבלוג הבלדה לכותב הטור.

יום אחד ביקש ממני אחי הקטן, בן השש, עזרה בשיעורי הבית שקיבל בעברית. במסגרת שיעורי הבית הוא נדרש לכתוב בחוברת העבודה שלו מילים ומשפטים. משום מה, המורה שלו מתעקשת שאת אותם המילים והמשפטים שהוא כותב במסגרת שיעורי הבית עליו לנקד. כאשר הוא נדרש לכתוב מילה שהוא כבר מכיר מהחוברת, למשל מילה שמופיעה בסיפור שקרא, הוא מסתדר ומעתיק את הניקוד. הבעיה מתחילה כאשר הוא נדרש לנקד מילים שלא הופיעו בחוברת קודם לכן, משום שאין לו אף שמץ של מושג איך עושים זאת.

אז מה עשה הקטן? "המורה אמרה לבקש עזרה מההורים והאחים" אמר וכך ישבתי עם אחי הקטן כדי לנקד ביחד אתו מילים ומשפטים שלמים. אני, שבעצמי לא למדתי מעולם את חוקי הניקוד בצורה מסודרת, ניסיתי לעזור לאחי "לפי השמיעה". סביר מאוד להניח שניקדתי כמה מילים לא נכון.

הופתעתי מאוד לגלות שאחי הקטן, שמכיר היטב את האותיות, שמותיהן ואת צליליהן, לא מכיר כלל את השמות של סימני הניקוד פרט לקמץ ופתח ופרט לשני אלה לא ממש זוכר מה הן התנועות שהם מסמנים. לפעמים נראה לי שבעיניו החטפים הם מעין מתיחה פרטית שלי, ניסיון להמציא סימנים חדשים ולראות כיצד יגיב.

בכמה פעמים הערתי לו שהוא טועה ושמילה כזו או אחרת צריך לכתוב עם קמץ ולא עם פתח וכדומה ונעניתי בפרצוף חמוץ ובשאלה "מה זה בכלל משנה? זה אותו הדבר!". את אותה השאלה הוא גם שואל על ט' ות' ודומיהן. תהיתי, ואני עדיין תוהה, איך לענות לו.

גם בעניין השוואים תהיתי: כיצד להסביר לילד שאותו הסימן מסמן לעיתים היעדרה של תנועה ולעיתים נהגה כמו סגול? ויותר גרוע – איך להבחין ביניהם?

בעודי תוהה המשכנו את שיעורי הבית. לבסוף שאלתי את אימי מה חושבת לעצמה המורה כשהיא מבקשת מהתלמידים, שלא למדו כיצד לנקד, לעשות זאת. "אני עוזרת לו לנקד. אני יודעת." הרמתי גבה ושאלתי האם היא יודעת מתי משתמשים בקמץ ומתי בפתח, מתי בצירה ומתי בסגול. התשובה השאירה אותי כמעט פעור־פה: "שאלתי את המורה שלו את השאלה הזו. היא אמרה שזה לא משנה."

הסיפור הזה ממחיש את המצב הרגיל בארץ, וכמה שהוא רגיל, ככה הוא הזוי. שמעון ניסח אותו בצורה יפה מאוד ותִמצת במספר פסקאות קצרות את כל הדברים שמתסכלים אותי בחינוך הלשוני היסודי בארץ.