כולם בפייסבוק, בוויינט ובשאר האתרים מדברים על איך שזה לא בסדר שגל אוחובסקי הוציא את הראל סקעת מהארון. יש לי על זה איזו זווית אישית קטנה. אפילו שתי זוויות אישיות. אז אם מותר לכל עם ישראל לקטול את אוחובסקי בגלל נושא כה רגיש, אז מותר גם לי לנצל את ההזדמנות ולקטול אותו בגלל משהו ששמרתי בבטן הרבה שנים.
פעם אוחובסקי כתב במעריב. בעיקר ביקורות מוזיקה. אולי, בעצם, הוא כתב שם עוד משהו, אבל אותי עניינו בעיקר ביקורות מוזיקה. והוא היה די טוב בזה. הרבה מהדברים שהוא אהב, גם אני אהבתי. בשלב מסוים הוא התחיל לרשום בסוף כל כתבה שלו את כתובת הדוא״ל שלו. פעם אחת הוא הרגיז אותי. כתב סקירה על הקריירה של ביורק, שכל תכליתה היה לספר שרק אלבום הבכורה שלה היה טוב. זה הרגיז אותי, כי יש ביקורות לעניין ויש ביקורות לא לעניין, אז כתבתי לו על זה לאותה הכתובת. והוא השיב לי משהו בסגנון "אתה יכול להמשיך לאהוב אותה, אבל ככה אני חושב".
רבאכ, אז לאילו עוד תגובות אתה מצפה? אם אתה לא רוצה תגובות, אל תפרסם את הכתובת. ואם אתה ממילא נשאר בדעתך, אז למה לענות בצורה כה מעליבה? עדיף לא לענות בכלל.
משום־מה לא למדתי לקח ואחרי זמן־מה כתבתי לו שוב. לא זוכר מה זה בדיוק היה, משהו על אפרת בן־צור. כתבתי שהיא מופיעה טוב או משהו כזה. ומה הוא ענה? – "אכן כיף לך."
אז כמובן היה חכם יותר מצדי פשוט לא לכתוב את אותם האימיילים. ואם כבר כתבתי, אז לא להיפגע מהתשובות המפגרות שלו. אבל די, נמאס לי לחיות אם האשמה הזאת. לבן־אדם יש טעם לא רע במוזיקה – או לפחות היה פעם – אבל חוץ מזה, ככל שזה נוגע לי, הוא פשוט שמוק.
כמה חודשים אחרי אותם האימיילים אוחובסקי פוטר ממעריב. הוא, כצפוי, התלונן ואמר שמתנכלים לו כי הוא הומו; העורך הגיב ואמר שהוא פוטר כי רמת הכתיבה שלו ירדה. נחשו למי אני מאמין.
והדבר הכי מגוחך בכל הסיפור הזה הוא שסקעת לא ממש היה בארון. כשהוא התפרסם בכוכב נולד, חבר שלי סיפר לי שהוא למד אתו בתיכון וששם זה בכלל לא היה סוד שהוא הומו. סתם בנו סביבו במשך שנים מתח מיני בעיתונים. לא הצליחו למצוא דרך חכמה יותר לשווק אותו.
אנחנו בעידן טיפשי כזה, שבו לא מספיק לחיות את החיים שלך עם מי שאתה אוהב בלי להתבייש. אם לא יצאת מהארון בטלוויזיה, אז כאילו לא יצאת מהארון. כאילו בגדת ב"קהילה". איכשהו לא נראה לי שכל הקהילה באמת חושבת ככה, אבל ה"שגרירים" וה"מנהיגים" של אותה הקהילה עמלים לכפות את דעתם האישית על כל הציבור. חבל לי על הקהילה שאלה השגרירים שלה.
"לחיות אם האשמה הזאת. בן־אדם יש" צ"ל "לחיות עם האשמה הזאת. לבן־אדם יש".
הראל סקעת אולי יצא מהארון בפני הסביבה שלו, אבל בראיונות טלוויזיוניים הוא עדיין אמר ש'הוא לבד כי הוא עדיין לא מצא את האחת'. בלי קשר לדעתי על האקט של אוחובסקי, זה לא ממש 'לחיות את החיים שלך עם מי שאתה אוהב בלי להתבייש'.
מעולם לא אהבתי את אוחובסקי, עוד בשנים הראשונות של הקריירה שלו, ב"העיר". פה ושם יש לו הברקות בטור שלו בטיים אאוט, אבל לעיתים קרובות יותר הוא ממלא את הדף בהגיגים ריקים – במיוחד כשהוא מנסה לכתוב על מוזיקה, שהוא מבין בה כמו שאני מבין בביוכימיה. מה שמטריד עוד יותר, זה שהוא תסריטאי בינוני מאוד, לדעתי, וכותב דיאלוגים שנשמעים מלאכותיים ולא אמינים. וזה מאוד חבל, כי איתן פוקס כנראה במאי מאוד טוב.
ובלי שום קשר לזה, ובלי שום קשר להתנהגותו ב"פרשיות הארון" למיניהן, אני חושב שיש לו בסך הכול כמה טיעונים טובים בעד יציאה מהארון, ובעיקר נגד שיתוף הפעולה האוטומטי והאוניברסלי של התקשורת עם הארון (ראו לדוגמה את הראיון הזה, שהוא מלאכת מחשבת עוצרת-נשימה של חצאי אמיתות, וניצול ציני מאוד של "חשיפה סלקטיבית" לשם קידום מכירות של מחזה חדש: http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,720,209,36709,.aspx).
ולסיום, עוד סיפור אחרון על גל אוחובסקי, למבוגרים שבינינו. לפני שנים רבות, אוחובסקי ופוקס עוד היו עמוק בארון, לפחות כלפי התקשורת. באותם ימים, פוקס ביים את הסרט "שירת הסירנה", על פי ספרה של עירית לינור, ואוחובסקי היה עורך המוזיקה (כלומר, הוא בחר את השירים). בשלב מסוים התגלע סכסוך מתוקשר בין לינור לבין אוחובסקי/פוקס: היא רצתה ללהק את עידית טפרסון לתפקיד הראשי, והם רצו מישהי צעירה וחתיכה יותר. הם רבו, ושוב התפייסו ולבסוף שוב רבו והיה פיצוץ. עירית לינור אמרה לעיתונים ש"כנראה לא נתנו להם לשחק מספיק בבובות כשהם היו קטנים". אוחובסקי ופוקס נעלבו עד עמקי נשמתם מן האאוטינג המרומז הזה, ואוחובסקי אף אמר לעיתון שלינור רמזה רמיזה "שתהיה מובנת רק לעשרה אחוז מהקוראים". היו זמנים.