יש סימן פיסוק בשם נקודה. בעברית שמים אותה בסוף משפט. בשפות אחדות שמים אותה לפעמים אחרי קיצורים: No. 9, Dr. Katz וכו׳; גם בעברית עושים את זה מדי פעם, אף־על־פי שהאקדמיה ומדריכי הסגנון ממליצים לכתוב במקרה הזה את הסימנים הישנים והמוכרים גרש וגרשיים: מס׳ 9 (לא "מס."), 5 מ׳ (מטר; לא "מ."), מע״מ (ולא "מ.ע.מ.").
יש סימן פיסוק אחר בשם שלוש נקודות. הוא מביע היסוס או משפט לא גמור: "אהה… יש או אין?"; "אז אני הולך לבר ו… היי יוסי, מה המצב?"
יש עוד סימן בפיסוק: שתי נקודות. לא נקודתיים – שתי נקודות. למשל, בשורה האחרונה בשיחה הזאת:
ב׳: אז לאיזה צורך יש "עוזרי מחקר"?
א׳: אני יודע…
א׳: ללכת לצלם לו דברים :)
ב׳: אה כזה עוזר מחקר?
א׳: אני באמת לא יודע.
ב׳: טוב..
(א׳ הוא אני; וכן, אני מחפש משרה אקדמית.)
זאת לא הייתה הפעם הראשונה שראיתי את שתי נקודות בכתיבה של ב׳. אני רואה את שתי הנקודות האלו בכל מקום. קשות הן לי כעשן לעיניים, אבל נראה שהקרב נגדן אבוד: כשאני מנסה לבקש מידידיי לכתוב כמקובל נקודה אחת או שלוש נקודות, בהתאם למה שהם רוצים לומר, הם לא מבינים מה אני רוצה מהם. יוצא לי לראות לא מעט אנשים שכותבים מכתבים שלמים עם שתי נקודות בלבד – לא אחת ולא שלוש. ידיד אחד שמנסה לכתוב ספרות – ודי מצליח – אפילו סיפר לי שיש אתר שמקבל יצירות של סופרים צעירים ודוחה יצירות שיש בהן שתי נקודות… כלומר יש ניסיונות להתנגדות, אבל הביקוש לשתי הנקודות רב.
אינני מבין מתי ואיך זה קרה. מאין הופיעו להן שתי הנקודות האלו? האם זה קיצור של שלוש נקודות? האם מלמדים את זה במקום כלשהו? האם זה צמח פתאום בכל מקום? האם זה הופיע בעידן הרשת או שהיה קיים לפני? האם בעיני הכותבים יש הבדל בין שתי נקודות לבין שלוש נקודות? ובין שתי נקודות לנקודה?
מצד חשיבה בלשנית מדעית מדובר בשאלות מעניינות ביותר שראויות למחקר.
מצד חשיבה של אנשים שאוהבים לחשוב שיש להם טעם בלשון כתובה ושמכבדים מסורות של מאות שנים מדובר בגועל נפש.
לשיקולכם.
תראה.. ( . :) )
בככל הנוגע לאסטתיקה של שפה אני חושב שענין הנקודה\שתים\שלוש או יותר הוא pet peeve (מישהו מכיר תרגום טוב?) די איזוטרי.
אני מאמין שלכל אחד יש בעיה כזו או אחרת עם השפה הכתובה באינטרנט.
לי למשל יש בעיה עם העובדה שעברית כתובה ועברית מדוברת הם שפות שונות לחלוטין מבחינת מבנה משפט, סגנון דיבור ואוצר מילים (בטח יש עוד הבדלים).
ומהבחינה הזו עברית אינטרנטית (או עיברית :) ) יותר קרובה לשפה המדוברת מאשר העברית ב"הארץ".
יש לי תאוריה שהשפה בסרטים ותוכניות טלוויזיה ישראליות נשמעת כל כך לא אמינה היא בגלל שהכותבים כותבים אותה ובדרך היא הופכת מדיבור שנשמע ספונטני וטבעי לטקסט שנשמע כמו מה שהוא – מוקרא. השחקנים לא יכולים להתחבר לדמויות כשהם לא מדברות כמו אנשים אמיתיים.
ואגב מסורת, אני חושב שאם העברית היתה נשארת תקועה במסורת ארוכת השנים שלה היה לנו קשה מאד לדבר…
אני חושב שזה מסמן את משך ההשהיה. אמור "אני יודע.", וראה כמה קצרה ההברה האחרונה. עכשיו אמור "אני יודע…" (גם כמו במשפט "מה צבע המכנסיים שלו? אני יודע… בחיים לא פגשתי אותו", וגם כמו במשפט "מה נעשה? אני יודע… נכה עם אור ראשון"), וראה כמה מתארכת ההברה האחרונה והרווח שאחריה.
שתי נקודות בסוף משפט מסמנות השהיה בינונית באורכה, בין נקודה אחת ובין שלוש נקודות. למשל, ב"טוב.." שלו ב' משתמש נהדר בהן, משום שהן מאפשרות לו להביא הסכמה מאוכזבת, בניגוד ל"טוב." ההחלטי ו"טוב…" הנמרח, שמבטא פעמים רבות ספקנות או הרמת גבה, ואפילו סרקזם. שימוש אחר בשתי נקודות היא לכתיבת דיבור מגומגם, למרות שמקפים מעולים לזה גם כן.
(יש גם אנשים, בעיקר ילדים, שכותבים יותר משלוש נקודות בסוף המשפט. לדעתי מדובר בייצוג הדיבור הנמרח שלהם.)
עם כניסת המילה הכתובה לשימוש יומיומי, דיבורי, היא נאלצה לפתח דרכים שונות להביע הבעות פנים, הטעמה והנהגנה. הסמיילים הם צד אחד של זה, חידושי פיסוק הם צד אחר (חיובי וחמוד יותר, לטעמי).
אני מבין את שתי הנקודות בתור קיצור של 3 נקודות אבל לא בתור סימון של משפט לא גמור.
אלא בתור סימון של משפט שאני רוצה להוסיף עליו עוד, אולי בתור תחליף ל־"אהה" בדיבור.
אנשים שמשתמשים בשתי נקודות נמצאים מזמן ברשימת פסולי החיתון.
נשמע כמו משהו שבעוד חצי דור כבר יקבל משמעות שיהיה קל יותר לשים את האצבע עליה ולהגדיר אותה בצורה מילונית
לפעמים שתי הנקודות "נוצרות" בטעות בכתיבה שלי כשאני כותב במחשב שהמסך שלו מלוכלך או ברזולוציה לא טובה ומשום מה הנקודה הראשונה נעלמת מעיני או כשאני עורך טקסט שכתבתי ומוסיף מתוך הרגל נקודה בסוף משפט בלי לשים לב שכבר יש שם אחת. כבר היו מקרים בהם כשהקלדתי שלוש נקודות אחת מהן "התפספסה" ונשארו שתיים. אולי שתי הנקודות נולדו כאימוץ נוח של שגיאות כאלו שחוסך מן הכותב את הטרחה הנוראית שבהקלדת השלישית? זה לא נראה לי סביר במיוחד, אבל גם לא יותר מדי לא-הגיוני.
לי זה נראה ברור שבדוגמא המובאת להלן, התכוון חברך ב' למילה "טוב", הנאמרת בתרעומת, כזאת שיכולה להכתב גם: "טובב" וזאת כוונת שתי הנקודות במשפט זה.
הגדלת רזולוציה בשפה לדעתי נוצרת כשיש צורך, ראה למשל את מספר המילים לתיאור סוגי גשם שיש באנגלית לעומת העברית, ויש עוד מבחר דוגמאות. כנראה שגם במקרה שאתה מראה כאן, נוצר צורך בתיאור סיום אחר של משפט. לא סיום כזה. וגם לא סיום כזה … אלא סיום כזה.. באופן אישי אני לא מתחבר לסימון שתי הנקודות, יחד עם זאת הוא לא מעורר בי חלחלה, להפך, הוא משמח אותי, כי הוא מעשיר לי את השפה.
לטוב ולרע, זה קורה לא רק בעברית.