קראתי היום את "הנסיך הקטן". (לא, זה לא הספר הגרוע מאתמול.)
מבינים אותו אחרת בגיל שמונה ובגיל שלושים.
אני חושב שהפעם הבנתי אותו טוב יותר, אבל מה – לא אז ולא עכשיו לא הבנתי את הקטע עם הנחש. בגיל שמונה זה מותח בהתחלה ועצוב בהמשך – זה עצוב, כי זה לא מובן. ובגיל שלושים זה אותו דבר. אני מעפן או שאני פשוט צריך להרפות?
(הגד, מדוע haharoni? מניין הh בהתחלה?)
מה־Hebrew.
מה כן הבנת? נתחיל משם ונוכל להבין מה לא הבנת ולהשלים את החסר.
:)
שהוא הגיע לכדור הארץ עם ציפורי־נוֹד בין־כוכביות ואחרי שנה התגעגע לשושנה והחליט לחזור, אבל הגוף שלו היה כבד מדי בשביל הדרך חזרה, אז הוא ביקש שהנחש יכיש אותו, כי זה לכאורה אמור לפתור את בעיית הגוף הכבד, אבל משום־מה הוא גם אומר שהדרך תהיה ארוכה וקשה. ואז הנחש מכיש אותו ויום אחרי זה הגופה שלו נעלמת.
אז האם יש פה איזו כוונה מסוימת, או שאני פשוט יכול לראות עם הלב מה שבא לי?
פשוט הנחש, אחרי שגמר לעכל את הפיל, היה שוב קצת רעב.
And more to the point – הפרשנות שלי היא שהנחש הוא סמל די ותיק של מיניות ו/או חטא. לדעתי הנחש בשביל סנט-אקזופרי מסמל את קץ הילדות ותחילת הבגרות (המינית), כלומר קץ התמימות והכניסה לעולם המבוגרים שמתואר אצלו בצבעים כל כך לא מחמיאים. מאחר שכל קיומו של הנסיך הקטן הוא כילד תמים ונאיבי (וכל הספר הזה חוזר שוב ושוב לאותו הנושא, של הילידם שרואים את העולם באיזשהו מבט "טהור", עד שהם הופכים למבוגרים ומבטם נִטְמָא ללא תקנה) – הרי שמדובר בעצם בסופו של הנסיך הקטן. האם הנסיך מת בסוף, או שבאמת "חזר הביתה", או שהוא עובד היום באיזה סטארט אפ בצומת רעננה, זה כבר פחות עקרוני.
אני הבני את הנחש בתור אמירה שגם המוות הוא מסע.
תראה עם הלב, זה תמיד לוקח.
נדמה לי שהפרשנות של אביעד לגבי העניין המיני והיות עולם הבוגרים טמא (תפישה נוצרית שקשורה לאותו חטא קדמון) זו הפרשנות המקובלת.
אני בכלל מעדיף לחזור לעניין הנחש הראשון של הסיפור, זה שעיקרו הוא בכלל הפיל.
אחרי שהנחש בולע את הפיל – מה קורה לפיל?
אצל בוגרים המוות הוא עניין עצוב בגלל שככל שאנו מתבגרים וצוברים חויות אישיות ובין-אישיות, כך הופך לברור יותר עניין האובדן.
האובדן שהופך לברור יותר הוא האובדן של החויות הפוטנציאליות עם אותם האנשים שמתו והחויות הפוטנציאליות שלנו לאחר מותנו.
תפישת המוות של ילדים (שלי כילד מוכרת לי באופן אישי, ואני רואה עכשיו עדויות לדברים דומים אצל בתי) פחות רגשנית. אין בה בכי – יש בה פליאה על כך שמישהו מוכר הלך למקום שממנו לא ניתן לחזור.
אם למר אקזופרי הייתה הבנה דומה לגבי מהותו של המוות הרי שצדק חתול באומרו שהמוות הוא סוג של מסע.