ברשומה הזאת יש סקופ.

הייתי אתמול בכנס "הטקסט העברי הלכה למעשה" שארגנה האקדמיה ללשון. הכנס נערך במכללת ליפשיץ, שנמצאת ברחוב שלי, זה היה חינם, ועוד היו בורקסים, אז ממש לא היה לי תירוץ לא לבוא.

זה היה כנס נהדר. רוב ההרצאות עסקו ביחס שבין הפוסקנות לבין המציאות בלשון וכמה אחרות עסקו בהיבטים של מחקר בלשני כללי על טקסטים. פרופ' אהרון ממן, סגן נשיא האקדמיה ומרצה בחוג ללשון, דיבר על חוסרים בטקסט – דברים שהמחבר לא כתב בכלל ודברים שהוא כתב ולא הגיעו אלינו – והדגים את זה על טקסטים מתקופות שונות. ההרצאה הייתה יפה וברורה, אף על פי שהוא הביע חשש שהדוגמאות יהיו קשות מדי להבנה. מכל מקום, אחד הדברים המעניינים בהרצאה הייתה ההערה של פרופ' ממן על כותרתה: האם יש לומר חֲסָרִים או חֳסָרִים? פרופ' ממן אמר שאפשר לעשות על זה כנס בבנייני האומה, חייך והמשיך בהרצאה.

מי שלא הבין מה ההבדל: "חֲסָרִים" היא צורת הרבים של חֶסֶר, והוגים את זה כאילו היה כתוב "חַסָרִים"; "חֳסָרִים" היא לכאורה צורת הרבים של חֹסֶר, והוגים את זה כאילו היה כתוב "חוֹסָרִים". לא זכור לי שאי־פעם שמעתי "חֲסָרִים" והמציאות היא, כנראה, שרוב האנשים אומרים "חֳסָרִים" וכותבים "חוסרים". כך אמר וכתב גם פרופ' ממן עצמו, אבל הוא כנראה רצה לרמוז שהאקדמיה מעולם לא החליטה על צורת הרבים התקנית של חֹסֶר. (לא מצאתי אותן באבן־שושן ובמילון ההווה.)

וברוח דומה התנהלו גם הרבה הרצאות אחרות: הכרה בכך שלטהרנות ועריכה לשונית יש מקום, אבל גם לשון חיה – כבודה במקומה מונח. הרוח הזאת לא חדשה – אפשר לראות אותה בחוברות של "זיכרונות האקדמיה ללשון" מלפני עשורים, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי באוזניי דברים כאלה בכנס של האקדמיה ללשון ולא של האוניברסיטה. לצד ציטוטים מתנ"ך, ממדקדקי ימי הביניים ומהחלטות האקדמיה הפוסקניות והשמרניות, נשמעו גם ציטוטים מאוֹטוֹ יֶסְפֶּרְסֵן וממדענים אחרים שעוסקים בבלשנות כללית, מתארת ומדעית לגמרי. גם רונית גדיש, המזכירה המדעית של האקדמיה, לצד תמיכתה בחידושי מילים בגבולות הסביר ("צַוְתָּאוּת" במקום "סימביוזה" – אימצתי!) אמרה שלה לעצמה טבעי יותר לומר את הצורה הנפוצה בציבור – "כָּתַבְתֶּם" במלעיל, בדומה ל"כָּתַבְתִּי" ו"כָּתַבְתָּ", ולא את הצורה התקנית "כְּתַבְתֶּם", בשווא בכ"ף ובמלרע. ד"ר אורלי אלבק הציגה בעיות בתחביר עברי – בעיות שהן גם מדעיות, אבל קודם כול בעיות שמפריעות לקורא להבין את המשפט – והציעה דרכים שבאמצעותן עורך יכול לעזור לקורא להבין את הכתוב.

זאת בעיניי גישה טבעית והגיונית, מכיוון שהטהרנות והתיקונים ההדדיים הם חלק מהחברה ולכן הם חלק מהמערכת הלשונית עצמה. ומשפטים דו־משמעיים הם מקור פרנסה וסקרנות לבלשנים, אבל הם מקור לצרות לאדם ממוצע. מהנדס אזרחי יכול לחקור לעומק את תנועת המכוניות ברמזור, אבל לפעמים עדיף פשוט לבנות מחלף. הצרה של האקדמיה היא שהיא לא מצליחה להסביר לציבור שהגישה שלה בעצם חיובית ולא מאיימת, מתנשאת ומנותקת מהמציאות. בכנס הזה קיבלתי את הרושם שהיא לפחות מנסה.

והסקופ שהבטחתי: ציפור קטנה לחשה לי, לא לציטוט, שביום מן הימים האקדמיה כנראה תמליץ לכתוב "תוכנה", "עוצמה" ו"חוכמה". קוראי הבלוג הזה יודעים שההמלצה הנוכחית היא "תכנה", "עצמה", "חכמה", נכון? או שאני הוזה?

אה, ולפני שאתם שואלים – קצת מוזר, אבל לא מצאתי מילה עברית לסקופ.