– "הלכנו למסעדה עם ג'ז."
– "עם מי?"
ארכיון לחודש: ינואר, 2010
האות אל"ף בעברית יכולה להיות עיצור או אם־קריאה. מה זה "עיצור" ו"אם קריאה" כתבתי ברשומה מונחים, חלק א'.
אז אל"ף בעברית יכולה להיות עיצור ואם־קריאה. מבחינת הדקדוק הפוסקני במילה "אוֹמֵר" האל"ף היא עיצור שמנוקד בחולם. יש לעיצור הזה גם שם מדעי: "סותם סדקי" והוא מסומן באלפבית הפונטי בסימן ʔ, כלומר המילה כולה תיכתב באלפבית הפונטי המדעי כך: [ʔomer]. בפועל רוב הישראלים כנראה הוגים [omer], כלומר הם לא ממש אומרים את הסותם הסדקי והאל"ף נכתבת כדי שיהיה איפה לשים את החולם, שכן סימני ניקוד בדרך כלל לא עומדים לבד. אבל כל זה לא אומר בשום אופן שהאל"ף במילה "אוֹמֵר" היא אם־קריאה.
היא אם־קריאה כאשר אין לה שום צליל משלה, אלא היא עצמה נמצאת שם כדי לסמן תנועה. למשל, המילה "ראש" נכתבת כך רק מסיבה מסורתית; היא הייתה יכולה להיכתב גם "רוש". יש מי שחושב שאת שם העיר "ראש־העין" צריך לתעתק לאותיות לטיניות Ro'sh-Ha'ayin או משהו בסגנון, ולא: זה בכל מקרה רק Rosh. האל"ף היא אם־קריאה גם כשהיא נמצאת בסוף מילה כמו "קָרָא". כבר בעברית המקראית כנראה לא הגו את הא' העיצורית, להבדיל מערבית, שבה הוגים "קַרַאַ", כלומר גם אל"ף וגם תנועת a אחריה. אפילו באמצע המילה "קָרָאתִי" היא אם־קריאה, להבדיל מהעי"ן ב"קָרַעְתִּי" – העי"ן היא עיצור תמיד ולא אם־קריאה. (כמובן בעברית החדשה אין בדרך כלל שום הבדל בהגייה בין "קָרָאתִי" לבין "קָרַעְתִּי", וההגדרה של "אם־קריאה" אל מול "עיצור" במקרה הזה נכונה רק לפי הדקדוק המסורתי.)
אבל בעברית חדשה האל"ף כן מבוצעת מדי פעם כעיצור סותם סדקי. יש, למשל, הבדל די ברור בין המילה "מטים" לבין המילה "מתאים". ב"מטים" החיריק בא מיד אחרי הט', וב"מתאים" אחרי הת' בא העיצור א' ורק אחריו הניקוד חיריק. גם האל"ף הזאת מתפספסת לעתים קרובות בדיבור מהיר, אבל הדוברים פחות או יותר מודעים לקיומה גם כשהם הוגים "מתאים" כמו "מטים", כי הם מדמיינים אותה בכתב.
אבל מה עושים כשהיא מתפספסת גם בכתב? ראיתי כותרת במעריב: "צאו בשבט". זה אמור להיות חרוז מול "ט"ו בשבט"; אפשר לומר שזה אחד הדברים שפרופ' ממן התכוון אליהם כאשר הוא דיבר על חוסרים בטקסט. האל"ף, אף־על־פי שהיא כתובה, לא נשמעת באוזניו של הכותב, כי מבחינתו הוא החליף את הט' של "ט"ו" בצ', כאילו כתוב "צו בשבט". במובן מסוים האל"ף הזאת אפילו קצת מפריעה, אם כי גם כאן היא בעיקר עוזרת לזהות שמדובר במילה מהשורש "יצא".
אז האם נכון לדרוש מישראלים להתאמץ ולהגות את האל"ף ב"צאו"? כנראה לא. אבל לא מזיק להרהר מדי פעם במכלול הסיבות לכך שהיא נכתבת שם.
ישראלי ממוצע לא כל־כך מכיר ולא כל־כך אוהב את ההגדרות "עיצור" ו"תנועה". אני לא יודע אם מלמדים אותן ביסודי. ברוסיה, כמובן, מלמדים, אבל באלפבית הרוסי העיצורים והתנועות הם אזרחים שווי זכויות, בעוד שבעברית את התנועות מסמנים בניקוד שבדרך כלל לא נכתב וזו כנראה הסיבה לכך שלישראלים קשה לתפוס את ההבדל ועוד לקרוא לו בשם מדויק. זה אף התפתח לכדי כך שכאשר ישראלים מדברים על אלפביתים אירופיים, הם קוראים ל־AEIOU בשם המוזר "אותיות ניקוד". כלומר, לי הוא מוזר, אבל לישראלים הוא די הגיוני. שמעתי אפילו מורים שאומרים את זה.
אבל זה לא לגמרי מדויק שאת התנועות בעברית מסמנים רק בניקוד. מסמנים אותן לעתים קרובות מאוד באמצעות "אמות־קריאה". גם את המונח הזה הישראלים לא מכירים ולא אוהבים. ישראלים כן מכירים את המונח אֱהֶוִ"י, אם כי אני לא בטוח שהם לגמרי מפנימים את פירושו. האותיות האלו יכולות למעשה לסמן בתנאים מסוימים תנועות וישראלים מבינים את זה בדרך כלל באינטואיציה, אבל מתקשים לקרוא לזה בשם.
למשל, שאלתי פעם מישהו אם הוא כותב "פתח־תקווה" בווי"ו אחת או בשתיים. הוא חשב קצת ואמר שבשתיים. שאלתי אותו למה. הוא חשב עוד קצת ואמר: "כי הווי"ו שם נשמעת". הווי"ו תמיד נשמעת, אבל באופנים שונים – פעם v, פעם u, פעם o (ובמילים שאולות לפעמים גם w). אבל עבור אותו אדם וי"ו שאינה עיצור "אינה נשמעת". מנגד, שמעתי אנשים משתמשים במילה "צליל" במשמעות של "תנועה" ואומרים משפטים מוזרים כמו: "הניקוד אומר איזה צליל עושה האות". שוב, לי הם מוזרים, שהרי כל דבר שיוצא לנו מהפה הוא צליל וכל האותיות מסמנות צלילים והניקוד מסמן צליל נוסף (או חוסר צליל!), אבל אני בלשן ואני התחנכתי ברוסיה, אז אני תופס את הדברים אחרת.
כל זה אומר שכנראה צריך לחשוב טוב ולרענן באופן מקיף את עולם המונחים של הבלשנות העברית. איזה מין שם זה "אם־קריאה"? אֵם? של מי? מיהם הילדים שלה? ולמה, בעצם, "עיצור" ו"תנועה"? כי בעת הגיית התנועות האוויר יוצא מהריאות ונמצא בתנועה ובעיצורים הוא עוצר? אבל גם בחלק גדול מהעיצורים האוויר לא ממש עוצר, למשל בשׁ', ס', ח'.
מהאחיינית שלי שמעתי את המילה הנהדרת "ה"א שותקת" – כלומר ה"א שהיא אם־קריאה בסוף המילה. לא הצלחתי להבין ממנה אם ככה לימדו אותה בבית־הספר או שהיא המציאה את זה בעצמה, אבל זה מונח נהדר פשוט משום שהוא ברור. והרי המטרה של המונחים האלה היא לא להתפלצן, אלא לעזור לאנשים לכתוב ולקרוא, לדבר ולהבין. אם המונח הזה עוזר לה ללמוד קרוא וכתוב, הוא טוב.
האם זכורים לכם מונחים מעצבנים שהיה לכם קשה ללמוד ולהבין? בנוסף ל"עיצור", "תנועה" ו"אם־קריאה", אילו עוד מוזרויות אתם זוכרים? הטעמה, מלרע, מלעיל, בינוני, שורש, טרפז התנועות, חוק ההידקקות, חוק פיליפי, חוק החיטוף, תשלום דגש, לוואי, בניין, משקל, אותיות גרוניות, חטף קמץ, גזרת ע"ע… עוד משהו?
ברשומה הזאת יש סקופ.
הייתי אתמול בכנס "הטקסט העברי הלכה למעשה" שארגנה האקדמיה ללשון. הכנס נערך במכללת ליפשיץ, שנמצאת ברחוב שלי, זה היה חינם, ועוד היו בורקסים, אז ממש לא היה לי תירוץ לא לבוא.
זה היה כנס נהדר. רוב ההרצאות עסקו ביחס שבין הפוסקנות לבין המציאות בלשון וכמה אחרות עסקו בהיבטים של מחקר בלשני כללי על טקסטים. פרופ' אהרון ממן, סגן נשיא האקדמיה ומרצה בחוג ללשון, דיבר על חוסרים בטקסט – דברים שהמחבר לא כתב בכלל ודברים שהוא כתב ולא הגיעו אלינו – והדגים את זה על טקסטים מתקופות שונות. ההרצאה הייתה יפה וברורה, אף על פי שהוא הביע חשש שהדוגמאות יהיו קשות מדי להבנה. מכל מקום, אחד הדברים המעניינים בהרצאה הייתה ההערה של פרופ' ממן על כותרתה: האם יש לומר חֲסָרִים או חֳסָרִים? פרופ' ממן אמר שאפשר לעשות על זה כנס בבנייני האומה, חייך והמשיך בהרצאה.
מי שלא הבין מה ההבדל: "חֲסָרִים" היא צורת הרבים של חֶסֶר, והוגים את זה כאילו היה כתוב "חַסָרִים"; "חֳסָרִים" היא לכאורה צורת הרבים של חֹסֶר, והוגים את זה כאילו היה כתוב "חוֹסָרִים". לא זכור לי שאי־פעם שמעתי "חֲסָרִים" והמציאות היא, כנראה, שרוב האנשים אומרים "חֳסָרִים" וכותבים "חוסרים". כך אמר וכתב גם פרופ' ממן עצמו, אבל הוא כנראה רצה לרמוז שהאקדמיה מעולם לא החליטה על צורת הרבים התקנית של חֹסֶר. (לא מצאתי אותן באבן־שושן ובמילון ההווה.)
וברוח דומה התנהלו גם הרבה הרצאות אחרות: הכרה בכך שלטהרנות ועריכה לשונית יש מקום, אבל גם לשון חיה – כבודה במקומה מונח. הרוח הזאת לא חדשה – אפשר לראות אותה בחוברות של "זיכרונות האקדמיה ללשון" מלפני עשורים, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי באוזניי דברים כאלה בכנס של האקדמיה ללשון ולא של האוניברסיטה. לצד ציטוטים מתנ"ך, ממדקדקי ימי הביניים ומהחלטות האקדמיה הפוסקניות והשמרניות, נשמעו גם ציטוטים מאוֹטוֹ יֶסְפֶּרְסֵן וממדענים אחרים שעוסקים בבלשנות כללית, מתארת ומדעית לגמרי. גם רונית גדיש, המזכירה המדעית של האקדמיה, לצד תמיכתה בחידושי מילים בגבולות הסביר ("צַוְתָּאוּת" במקום "סימביוזה" – אימצתי!) אמרה שלה לעצמה טבעי יותר לומר את הצורה הנפוצה בציבור – "כָּתַבְתֶּם" במלעיל, בדומה ל"כָּתַבְתִּי" ו"כָּתַבְתָּ", ולא את הצורה התקנית "כְּתַבְתֶּם", בשווא בכ"ף ובמלרע. ד"ר אורלי אלבק הציגה בעיות בתחביר עברי – בעיות שהן גם מדעיות, אבל קודם כול בעיות שמפריעות לקורא להבין את המשפט – והציעה דרכים שבאמצעותן עורך יכול לעזור לקורא להבין את הכתוב.
זאת בעיניי גישה טבעית והגיונית, מכיוון שהטהרנות והתיקונים ההדדיים הם חלק מהחברה ולכן הם חלק מהמערכת הלשונית עצמה. ומשפטים דו־משמעיים הם מקור פרנסה וסקרנות לבלשנים, אבל הם מקור לצרות לאדם ממוצע. מהנדס אזרחי יכול לחקור לעומק את תנועת המכוניות ברמזור, אבל לפעמים עדיף פשוט לבנות מחלף. הצרה של האקדמיה היא שהיא לא מצליחה להסביר לציבור שהגישה שלה בעצם חיובית ולא מאיימת, מתנשאת ומנותקת מהמציאות. בכנס הזה קיבלתי את הרושם שהיא לפחות מנסה.
והסקופ שהבטחתי: ציפור קטנה לחשה לי, לא לציטוט, שביום מן הימים האקדמיה כנראה תמליץ לכתוב "תוכנה", "עוצמה" ו"חוכמה". קוראי הבלוג הזה יודעים שההמלצה הנוכחית היא "תכנה", "עצמה", "חכמה", נכון? או שאני הוזה?
אה, ולפני שאתם שואלים – קצת מוזר, אבל לא מצאתי מילה עברית לסקופ.
יום שלישי, פעמיים כי טוב! היום אנחנו מחפשים את השגיאות של הוצאת הספרים "מאגנס", הוצאת הבית הנהדרת של האוניברסיטה העברית.
אני מקבל כל כמה זמן פרסומות של המבצעים שלהם. בערך פעם־פעמיים בשנה, ולאו דווקא בשבוע הספר, המבצעים האלה באמת שווים משהו. בשאר הפעמים הם בדרך כלל מפרסמים את אותם הספרים. תמיד יש להם את מילון אבן־שושן, גם המלא וגם המרוכז, במחיר מוזל של 459 ₪, שמשום מה כולל משלוח – ולא ניתן לרכוש ללא משלוח. כבר כמה חודשים יש להם גם את ספר הזוהר עם פירוש הסולם – "23 כרכים ב־180 ₪ בלבד" מחיר זה תקף לזמן מוגבל!" מה זמן מוגבל, בחייכם, אולי פשוט תודו שהמכון לחקר הקבלה תקע אתכם עם משלוח? (סתם, אני לא יודע אם זה באמת מה שקרה, אבל זה נראה לי כמו ניחוש סביר. תקנו אותי אם אני טועה.)
בין ספר הזוהר לבין מילון אבן־שושן בדרך כלל מופיע באותה פרסומת "אוצר הציטטות" וזו לשון הפרסומת:
אוצר הציטטות
מן ההגות והספרות העולמית לדורותיה ומן המקורות העבריים העתיקים והחדשים
עורך איתן בן-נתן"אם אין להם לחם, שיאכלו עוגות"
מארי אַנטואַנֶט לא אמרה את המשפט הזה. מי אמר אותו?"תמונה אחת שווה אלף מלים" "כל העולם ואשתו"
"לפני שתספיק להגיד ג'ק רובינזון" "האצילות מחייבת"
מה מקור האִמרות הללו?
האם את מוצאים בה בעיה כלשהי?
נ"ב: אם מישהו מהקוראים מתמצא בתכנוֹת לעריכת תמונות, אשמח אם יוכל להקדיש כמה דקות ולשפר לי את ה־jpg המפוקסל של "פָּעָמַיִם כִּי טוֹב" בראש הרשומה. כמה שהתמונה הזאת גרועה, ככה אני גרוע בגרפיקה. באופן עקרוני אני מעדיף שתעבדו עם משהו חופשי כמו גימפ, אבל גם פוטושופ הולך. אני גם יכול לשלוח תמונה גדולה יותר ודחוסה פחות… ואולי בכלל יש לכם צילום טוב יותר של שלט החוצות המקורי. בתודה מראש.
